חמישה טיפים להדגשת מסרים יעילה ואלגנטית במסמכים משפטיים

רשומה נבחרת

פורסם בתאריך על ידי
10

כולנו יודעים ששופטים עוסקים בכמויות אדירות של מסמכים: בקשות, כתבי תביעה, כתבי הגנה, פרוטוקולים, פסקי דין ומסמכים נוספים. מכיוון שכך, לעורכי הדין חשוב למשוך את תשומת לבם של השופטים בדיוק אל אותם חלקים במסמך המכילים את המסרים החשובים ביותר. הבעיה היא שעורכי דין רבים אינם יודעים כיצד לעשות זאת בצורה יעילה, ובמקום זה הם מציפים את המסמך במשפטים מורכבים, בקלישאות חבוטות ובשלל סימני קריאה. בקיצור, מרוב הדגשות כבר לא רואים את המסר.

בפוסט הנוכחי אני רוצה להמליץ על חמש שיטות להדגשה יעילה ואלגנטית של מסרים בכתיבה המשפטית, ואלו הן: א. מקמו את המסרים החשובים ביותר שלכם במשפטים קצרים. ב. השתמשו בסימן הפיסוק הנהדר "קו מפריד". ג. עברו לסימני קריאה בסוגריים. ד. פתחו משפטים חשובים בוי"ו החיבור. ה. שאלו שאלות (אבל רק אם התשובות עליהן חשובות במיוחד). רק הערה אחרונה לפני שנתחיל: חשוב להבהיר שככל שתשתמשו יותר פעמים באותה השיטה באותו המסמך – כך היא תלך ותאבד מהאפקטיביות שלה. לכן הקפידו לערבב בין השיטות השונות, וכמובן – להשתמש בהן במידה.

שנתחיל?

א. מקמו מסרים חשובים במשפטים קצרים (או: כן. האורך בהחלט קובע)

לפעמים נדמה שבכתיבה המשפטית יש רק שני סוגי משפטים: משפטים ארוכים, ומשפטים ארוכים מאוד. לא מעט קורה שבאותו המשפט יתגלו לנו גם זהותו של הנתבע, גם החובות שהיו מוטלות עליו על פי דין, גם שלוש-ארבע הפרות של חובות אלה, גם פירוט הנזקים שהפרות אלה גרמו לתובעת… במילים אחרות: במסמך משפטי ממוצע, לא נדיר שמשפט אחד יכיל בין חמישה לעשרה (!) רעיונות שונים.

אבל מה בעצם הבעיה במשפטים ארוכים? הרי השפה מאפשרת לנו ליצור אותם, והם תקניים לחלוטין. זה נכון: הבעיה במשפטים ארוכים אינה עם התקניות שלהם. כדי להבין את הבעיה שהם יוצרים, צריך קודם להבין שכדי לקרוא משהו – לקרוא אותו באמת – לא מספיק שהעיניים ירפרפו על גבי המילים. כדי שקורא יצליח להבין ולהפנים את מה שקרא, המוח שלו צריך קודם לבצע פעולה של עיבוד. במהלך השנים אני הולכת ומשתכנעת בכך שהמקום העיקרי שבו אנו מבצעים את פעולת העיבוד הכל-כך-קריטית הזאת הוא כשאנו מגיעים לנקודה. ההרגשה היא שהנקודה למעשה מסמנת לנו: "היי, כאן נגמר הרעיון הקודם!" ובכך מאפשרת לנו, באופן אוטומטי כמעט, לבצע "עצירת עיבוד" קלה. במהלך העצירה הזו אנו מבינים את מה שקראנו – ורק אז ממשיכים אל המשפט הבא.

במשפטים ארוכים קשה לבצע פעולת עיבוד יעילה. זאת מכיוון שעד שהגענו אל הנקודה הנכספת כבר קראנו מספר רב של פריטי מידע חדשים – ולזכרון קצר הטווח האנושי יש, למרבה הצער, קיבולת מוגבלת למדיי. לכן משפטים ארוכים אינם מתאימים להדגשת מסרים (למעשה, אם אתם מעוניינים דווקא לטשטש מידע שלא נוח לכם איתו, פשוט מקמו אותו בתוך משפט ארוך מאוד).

משפטים קצרים, לעומת זאת, הקורא מצליח לעבד בקלות – ולכן הם מדגישים בהצלחה רבה את המסר שהם מכילים. אגב, עניין זה נכון על אחת כמה וכמה בכתיבה המשפטית, שבה המשפט הקצר הוא לא רק קל יותר לעיבוד, אלא גם מזדקר לעין על רקע שלל המשפטים הארוכים שמקיפים אותו.

לקריאה נוספת בבלוג "משפט פשוט":

ב. השתמשו בקווים מפרידים (או: שיטת ההדגשה שהייתה חביבה על חשין)

הקו המפריד (שרבים מכנים אותו בטעות "מקף" – כנראה מפני ששניהם חולקים את הסימן "-" במקלדת) הוא ממש נהדר להדגשת מסרים. אבל ראשית חשוב להבהיר את ההבדל בינו לבין המקף. למעשה, מדובר בשני סימני פיסוק הפוכים לחלוטין: בעוד שתפקידו של המקף הוא לחבר (בר-מצווה, דו-צדדי, כ-3,000 איש) תפקידו של הקו המפריד הוא, ובכן – להפריד.

הקו המפריד יכול להחליף נקודתיים ("לפסקת ההגבלה תפקיד כפול – מחד גיסא היא…"), פסיק ("זאת ועוד – כלל ידוע הוא כי…") או זוג פסיקים ("לעת מלחמה רשאית מדינה – כל מדינה – למנוע כניסתם של נתיני אויב"). כשאתם מעוניינים להדגיש מסר, מומלץ לבחור בקו המפריד במקום בסימני הפיסוק האחרים. אגב, השימוש בזוג קווים מפרידים לצורך הדגשה היה חביב במיוחד על השופט חשין זכרו לברכה, ובפסקי דינו ניתן למצוא דוגמאות רבות לכך. למשל:

 "לא אסכים – ולא יהא זה סביר, לדעתי, שאתבקש להסכים – כי נטיל על עצמנו סיכוני-חיים [..]"

כעת השוו בין אפקט ההדגשה שנוצר במשפט הקודם לבין שימוש מקביל בזוג פסיקים:

"לא אסכים, ולא יהא זה סביר, לדעתי, שאתבקש להסכים, כי נטיל על עצמנו סיכוני-חיים [..]"

למה, בעצם, הקו המפריד מצליח להדגיש בצורה כל כך יעילה? זאת מכיוון שהוא מצליח למשוך את העיניים יותר מכל סימן פיסוק אחר – ובכך גורם לקורא להתמקד באופן מיוחד על הטקסט שממוקם בסביבתו. הסיבה לכך היא הצורה הוויזואלית הייחודית של הקו המפריד: הוא ארוך, דקיק, והשטח הלבן והריק שנוצר סביבו הוא גדול במיוחד. בדומה לשאר בעלי החיים, היות שמשאבי תשומת הלב שלנו מוגבלים, אנו "מתוכנתים" למקד את תשומת לבנו בגירויים ייחודיים-יותר (למשל, תאונת דרכים) ולהפנות תשומת לב פחותה לגירויים ייחודיים-פחות (למשל, אלפי המכוניות שנוסעות על האיילון).

או, במילים אחרות: במסמך משפטי שמכיל מאות פסיקים, פסיק אחד נוסף לא יכול ללכוד את תשומת לבנו. קו מפריד, לעומת זאת – יכול גם יכול.

%d7%a4%d7%a1%d7%99%d7%a7-%d7%95%d7%a7%d7%95-%d7%9e%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%93

ג. עברו לסימני קריאה בסוגריים (!)

אין כמעט דבר שפוגם באלגנטיות של מסר – כל מסר – יותר מריבוי סימני קריאה!!!

עכשיו, בואו ננסה את זה שוב: אין כמעט דבר שפוגם באלגנטיות של מסר – כל מסר – יותר מריבוי סימני קריאה. זה נכון במיוחד בהקשר לכתיבה מדעית, מחקרית ואקדמית, אבל זה נכון במידה רבה גם לגבי הכתיבה המשפטית. נכון, סימן הקריאה אמנם מדגיש את המסר שלפניו – אבל הוא עושה זאת בצורה צעקנית ולא מכובדת. אין בו אלגנטיות. אין בו תחכום. קולניות, לעומת זאת, דווקא יש בו: רבים "ישמעו" את הצעקה שבסוף המשפט, גם אם הם קוראים אותו רק "בלב".

גרסה מתוחכמת ואלגנטית יותר של סימן הקריאה היא סימן הקריאה בסוגריים. המשמעות של סימן קריאה בסוגריים אינה בדיוק צעקה (ולכן הוא "קולני" פחות); המשמעות היא הבעת תדהמה (לעיתים חיובית ולעיתים שלילית, בהתאם להקשר) לגבי מה שנאמר לפניו. לדוגמה: "לאחר מכן נעלם המשיב, כשהוא מותיר את שותפתו בחובות מצטברים של כ-20 מיליון שקלים (!)".

יתרון נוסף של סימן הקריאה בסוגריים הוא שניתן להשתמש בו גם באמצע המשפט, ולא רק בסופו. לדוגמה: "במהלך השנתיים האחרונות נצפתה עלייה של 91% (!) ברווח התפעולי של החברה".

ד. וי"ו החיבור אחרי נקודה (או: בואו ננפץ עוד מיתוס)

שנים רבות לימדו אותנו מיתוס לשוני שגוי בעליל, שעיקרו: 'לא שמים וי"ו החיבור אחרי פסיק'. לא אתייחס כאן לזוועה השגויה הזאת. כאן אתייחס דווקא למיתוס לשוני שגוי אחר שלימדו אותנו, והוא: 'לא שמים וי"ו החיבור אחרי נקודה'.

ובכן, ייתכן שתופתעו לשמוע שהשפה העברית דווקא מתירה להשתמש בוי"ו החיבור אחרי נקודה. את המשפטנים זה אמור אולי להפתיע פחות, לאור השימוש הנפוץ של שופטים במילת הקישור "ואולם" בתחילת משפט. ואכן, השופטים אינם שוגים. הן בלשון התנ"ך והן בלשון חז"ל משתמשים רבות בוי"ו החיבור לאחר נקודה. דוגמה מובהקת לכך היא ספר שמות, הנפתח במילים: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה".

עם זאת, מכיוון שבימינו השימוש בוי"ו החיבור לאחר נקודה הוא נדיר יחסית, הרי שאם תשתמשו בו בתחילת משפט – משפט זה יתבלט באופן מיוחד לעיניו של הקורא (מאותה הסיבה שציינתי קודם לכן: תשומת הלב שלנו נוטה להימשך לגירויים נדירים יותר).

ה. שאלו שאלות (או: הוסיפו שאלות לתשובות חשובות במיוחד)

למה שאלות מבליטות מסרים? מכיוון שהן מערבות את הקורא בטקסט. זה חזק ממנו. ככה זה: כשאנחנו רואים שאלה מול העיניים, המוח שלנו מיד מתחיל לחפש לה תשובה. מצאנו תשובה? לא מצאנו? לכותב זה לא באמת משנה. הוא, הרי, כבר הצליח במשימתו: תשומת הלב שלנו כבר הופנתה לחלק הזה של הטקסט.

ככלל, אפשר להשתמש בשני סוגי שאלות: אמיתיות ורטוריות. התשובה על שאלה רטורית אמורה להיות מובנת מאליה, ולכן לא מציינים אותה. אגב, התשובה הזאת כמעט תמיד תהיה: "ברור שלא!" (לדוגמה: "האין גבול לעזות המצח?"). הבעיה עם שאלות רטוריות היא שעשוי להיות להן אפקט בומרנג. אם שאלתם למשל בכתב ההגנה: "האם בנסיבות אלה יעלה על הדעת כי הנתבע יידרש לשלם פיצוי?" והשופט לא ענה לעצמו באופן אוטומטי: "ברור שלא!" – האפקט יהיה הפוך; למעשה יריתם לעצמכם ברגל, והשאלה תגרום ליותר נזק מתועלת.

לכן מומלץ להשתמש דווקא בשאלות אמיתיות – שהן מסוכנות פחות – ואז כמובן גם לנצל את ההזדמנות ולענות את התשובה הרצויה לכם (לדוגמה: "מדוע התובעות לא צילמו את האירוע? מכיוון שכלל לא היה אירוע").

*

לקריאה נוספת: האם טקסטים משפטיים בשפה פשוטה תורמים לנגישות למשפט? תוצאות ניסוי אמפירי מקיף ראשון בעברית; עקרונות הקיצור של צ'רצ'יל; שלוש אנקדוטות על המילה "ודוק"; שבע שגיאות הלשון הנוספות של עורכי הדין; שיר הקופי-פייסט של עורכי הדין (סרטון) 

נ"ב רוצים ללמוד עקרונות נוספים של כתיבה משפטית בהירה ויעילה? לפרטים על סדנאות כתיבה משפטית שאני מעבירה במשרדי עורכי דין ובגופים משפטיים לחצו כאן.

המשפטים הבלתי-נשכחים מהסרטים שאהבנו – בניסוח "עורכדיני"

תמונה

להגיב

איך היו נשמעים המשפטים הבלתי-נשכחים מהסרטים שאהבנו, אילו (חס וחלילה) עורכי דין היו מנסחים אותם? 😉

כנראה שבערך ככה:

1. אפולו 13 (1995)

"Houston, we've got a problem!"

2. פורסט גאמפ (1994)

"My mom always said: 'Life is like a box of chocolates. You never know what you're gonna get'."

3. הקוסם מארץ עוץ (1939)

"Toto, I've a feeling we're not in Kasas anymore".

4. מבצע סבתא (2000)

"אתה מתחיל הכי מהר שלך, ולאט לאט אתה מגביר".

5. בנות (2012)

“I think that I may be The Voice of My Generation… or at least a voice, of a generation”.

6. הנסיכה הקסומה (1987)

"As you wish…"

7. חלף עם הרוח (1939)

"Frankly, my dear, I don't give a damn".

8. בחזרה לעתיד (1985)

"Where we're going, we don't need roads".

9. שרלוק הולמס (1939)

"Elementary, my dear Watson. Elementary".

10. הטוב, הרע והמכוער (1966)

"When you have to shoot, shoot – don't talk!"

האם גם אתם חושבים – כמוני – שהשפה המשפטית הסטנדרטית נוטה לגרוע מהטקסט המשפטי את היופי והחיות שלו? האם אתם מעוניינים ללמוד כיצד לשפר את הניסוח המשפטי שלכם מבלי לפגוע במשמעויותיו המשפטיות? אם כן, סדנת ניסוח משפטי בהיר, שאני מעבירה במשרדים ובגופים משפטיים, עוסקת בדיוק בנושא זה.

מה קורה עם מערכת המשפט? הסבר בשפה פשוטה

פורסם בתאריך על ידי
17

בדרך כלל הבלוג שלך מיועד לעורכי דין שרוצים לשפר את הכתיבה המשפטית שלהם. אז למה את כותבת פוסט שמיועד לציבור הרחב?

כי חלק מהמטרה שהבלוג הזה מנסה לקדם היא שמה שקורה במדינה צריך להיות מובן לציבור. בימים האחרונים אני שומעת הרבה סיסמאות: "דמוקרטיה היא שלטון הרוב", "השופטים שלנו ממנים את עצמם", "חוק יסוד כבוד האדם וחירותו עבר ברוב של 32 ח"כים בלבד" וכו' וכו'. בכל הסיסמאות האלה יש מן האמת, שזה מצד אחד מצוין, אבל מצד שני – "מן האמת" זה גם בדיוק מה שהן: אמת חלקית.

אז בקצרה: אני כותבת את הפוסט הזה כדי שיהיה בנמצא טקסט פשוט, שמסביר את רוב הנושאים האלה קצת יותר לעומק אבל גם בצורה ברורה ובהירה – כך שכולנו נוכל לחשוב ולהתווכח עליהם כשבידינו יותר מאמת חלקית בלבד. אזהרה קטנה: הפוסט קצת ארוך, אבל ניסיתי לקצר אותו ככל האפשר מבלי לפגוע באיכות ההסבר.

אמת חלקית #1: דמוקרטיה היא שלטון הרוב

אוקיי, אז בואי נתחיל בבייסיק: דמוקרטיה היא שלטון הרוב. מה "אמת חלקית" בכך?

דמוקרטיה היא אכן שלטון הרוב: הרעיון הבסיסי הוא שהיא משקפת את רצון העם. היות שבעייתי להתחשב בכל הרצונות הפרטיים של 9,364,000 ישראלים, אנחנו בוחרים מתוכם 120 נציגים – חברי כנסת – שעושים את זה בשבילנו. הרוב מתוך אותם 120 (כלומר לפחות 61) מצליח בדרך כלל להעביר את החוקים שהוא מעוניין בהם (כי יש לו רוב בכנסת) וגם מקים ממשלה שמנהלת את המדינה בפועל.

אבל שלטון הרוב לבדו אינו יוצר דמוקרטיה אמיתית (מה שמשפטנים נוהגים לכנות "דמוקרטיה מהותית") – כי דמוקרטיה נחשבת לאמיתית רק אם היא מגינה גם על זכויות המיעוט. למה הכוונה? ובכן, אילו דמוקרטיה אכן הייתה אך ורק רצון הרוב, אותו רוב יכול היה למשל להחליט (וזאת דוגמה מפורסמת) להוציא מחר להורג את כל הג'ינג'ים בישראל. עכשיו, כולנו מיד מרגישים אינסטיקנטיבית שיש משהו לא בסדר – לא בדיוק דמוקרטי – בחוק שמחייב להוציא להורג את כל הג'ינג'ים. וזה בדיוק העניין: דמוקרטיה היא לא רק רצון הרוב; דמוקרטיה גם מגינה על המיעוט/ים שלה מפני עריצות הרוב.

אז לסיכום הנקודה הזאת: "דמוקרטיה היא רצון הרוב" זו אומנם אמת – אבל אמת חלקית בלבד.

לקריאה נוספת בבלוג "משפט פשוט":

אמת חלקית #2: פסקת התגברות תאזן את יחסי הרשויות

אז איך דמוקרטיה מגינה על זכויות המיעוט?

שמעתם פעם את המונח "הפרדת רשויות"? אז כאן זה נכנס.

ההנחה הפסיכולוגית הבסיסית היא שכוח רב מדי משחית את אלו שמחזיקים בו – הנחה שלצערנו ההיסטוריה נוטה להעיד שהיא נכונה. לכן הרעיון בהפרדת רשויות הוא לחלק את הכוח השלטוני בין מספר גורמים שיאזנו ויבלמו זה את זה ("איזונים ובלמים"): רשות שמחוקקת את החוקים (בישראל – הכנסת), רשות שמבצעת פעולות בהתאם לחוקים האלה (בישראל – הממשלה) ורשות שמוודאת שכולם (כולל הרשויות עצמן) מתנהלים בהתאם לחוקים (בישראל – בתי המשפט). אם נחזור למשל לדוגמה של הג'ינג'ים – אילו הרוב בכנסת מסוימת היה חס וחלילה מחוקק חוק כזה, הרשות השופטת הייתה פוסלת אותו בנימוק שהוא נוגד זכויות אדם בסיסיות (בעיקר את הזכות לחיים) ולכן הוא לא חוקתי.

מה זה "לא חוקתי"?

בדמוקרטיות חזקות ויציבות יש לרוב משהו שנקרא "חוקה": סט של עקרונות יסוד שהתקבלו בהסכמה רחבה, ושמשקפים את הערכים שחשובים במיוחד לאותו העם. לא לכל עם חשובים אותם ערכים – לדוגמה, חוקת ארצות הברית מגינה בין השאר על זכותו של האזרח האמריקני לשאת נשק. אז אם פתאום הרשות המבצעת בארצות הברית תרצה לאסור על מישהו לשאת נשק מבלי שתהיה לה סיבה טובה לכך, או שהרשות המחוקקת תרצה מעכשיו לאסור על נשיאת נשק באופן כללי – הרשות השופטת תבוא ותגיד: רגע! לא כל כך מהר! אתן מפרות את "כללי המשחק" (=החוקה) שקבענו מראש בהסכמה רחבה, ולכן ההחלטה שלכן לא חוקית ודינה להיפסל.

במילים אחרות, מה שלמעשה שולט ברוב הדמוקרטיות החזקות זו לא אף אחת מהרשויות אלא החוקה – "כללי המשחק" – עקרונות יסוד שנקבעו מראש על בסיס הסכמה רחבה בין כל חלקי העם.

אז ברור שחייבים פסקת התגברות – אחרת המילה האחרונה היא תמיד של הרשות השופטת!

נכון, פסקת התגברות תאזן את המצב ותגרום לכך שהמילה האחרונה לא תהיה בידי הרשות השופטת, מכיוון שפסקת התגברות תאפשר לכנסת "להתגבר" על פסילת חוק של בית המשפט ולחוקק אותו מחדש. הרעיון הזה בבסיסו לגיטימי – אבל הבעיה היא שהרפורמה שמוצעת כעת מאפשרת לכנסת לחוקק את החוק הזה מחדש ברוב של 61. מדובר ברוב שכל קואליציה בישראל מחזיקה באופן אוטומטי, ולכן גם אם בית המשפט יפסול את החוק שמחייב את הרג כל הג'ינג'ים, או חוק שאוסר על קיום יחסים הומוסקסואליים, או חוק שאוסר על נשים לצאת לעבודה – כנסת ישראל תוכל פשוט לחוקק אותו מיד מחדש.

לכן אפשרות הגיונית יותר היא לחוקק פסקת התגברות שתאפשר לכנסת להתגבר על פסילת חוק של בית המשפט ברוב מיוחד – למשל רוב של 65 או 70 חברי כנסת. רוב כזה יעיד על הסכמה רחבה (או לפחות לא ממש צרה) שתכלול בדרך כלל גם את המיעוט – ולכן תקטין את הסיכון לחקיקת חוקים שיפגעו בו.

אמת חלקית #3: הרשות השופטת שולטת בנו

אבל רגע, יש פה בעיה בסיסית יותר: מה פתאום הרשות השופטת בישראל יכולה לבטל חוקים ולפסול החלטות ממשלה? הרי בישראל בכלל אין לנו חוקה!

וואו, הגענו לאחת הסוגיות הנפיצות ביותר שבבסיס הרפורמה המשפטית המוצעת. כדי להבין את האמת שבטענה הזאת, צריך להכיר את הרקע.

עם קום המדינה התוכנית הייתה לחוקק חוקה, אבל היו כל כך הרבה חילוקי דעות לגבי עקרונות היסוד שייכללו בה שבסופו של דבר הושגה "פשרת הררי": לפי הפשרה, הכנסת תחוקק "חוקי יסוד", ובסופו של דבר – במועד לא מוגדר כלשהו בעתיד – חוקי היסוד האלו יאוגדו לכדי חוקה.

רוב חוקי היסוד שלנו עוסקים במוסדות המדינה (חוק יסוד הכנסת, חוק יסוד הממשלה, חוק יסוד נשיא המדינה וכו') – אבל בתחילת שנות ה-90 הכנסת חוקקה לראשונה שני חוקי יסוד שמגינים על זכויות אדם: כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק. בשלב הזה הרשות השופטת עשתה מעשה שהוא שנוי במחלוקת עד היום: היא החליטה להתייחס לשני חוקי היסוד האלה כחוקה, ומכאן לקחה לעצמה את הסמכות "להגן על הג'ינג'ים" – כלומר, לבטל חוקים הפוגעים בזכויות שחוקי היסוד האלה מקנים. ומעבר לכך, הרשות השופטת החלה גם לפרש את החוקים הללו ככוללים זכויות ועקרונות שלא נכללו בהם במפורש, ושאין עליהם בהכרח הסכמה רחבה (עקרון השוויון למשל).

האם מה שהרשות השופטת עשתה היה לגיטימי? אולי כן, אולי לא; כאמור, הסוגיה הזו שנויה מאוד במחלוקת. יש הטוענים שהמהלך הזה (המכונה "המהפכה החוקתית") נעשה בחוסר סמכות על ידי הרשות השופטת והיה הדבר הגרוע ביותר שקרה למדינה; מנגד יש הטוענים שסעיף 8 לחוק היסוד עצמו מסמיך את הרשות השופטת לבטל חקיקה הפוגעת בו, ושממילא הרשות השופטת מילאה ואקום מסוכן שנוצר כתוצאה מכך שאין לנו חוקה שתגן על זכויות האדם והאזרח.

בשורה התחתונה אני חושבת שאפשר להסכים שהמצב הנוכחי לא אידיאלי – בין השאר כי הגענו אליו בצורה מאוד לא מוסכמת – ולכן ראוי להסדיר אותו בחקיקה שתתקבל בהסכמה רחבה. אולי כבר הגיע הזמן לחוקק חוקה, או לפחות לחוקק חוק יסוד שיסדיר באופן פורמלי את מאזן הכוחות בין הרשויות בכל הנוגע לחקיקה ולחקיקת יסוד. אגב, בכלל לא אתפלא אם לגבי הזכויות המוגנות בשני חוקי היסוד קיימת כיום הסכמה רחבה בעם: זכויות המקנות הגנה על החיים, הגוף, הכבוד, הקניין, החירות, היציאה מישראל (לכולם), הכניסה לישראל (לאזרחים ישראלים), הפרטיות וחופש העיסוק. ואם אכן כך הדבר, צריך להכיר בכך שהדרך האפקטיבית היחידה להגן על הזכויות האלה היא באמצעות רשות שופטת חזקה ועצמאית.

אמת חלקית #4: חוק יסוד כבוד האדם וחירותו עבר ברוב של 32 ח"כים בלבד

בהקשר זה חשוב לי להתייחס גם לטענה נפוצה שטוענים נגד הלגיטימיות של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו: הטענה היא שהוא עבר ברוב של 32 ח"כים בלבד, ולכן מדובר בחקיקת יסוד שמלכתחילה לא נחקקה בהסכמה רחבה.

מבחינה מספרית הטענה הזאת בהחלט נכונה – אבל מעבר לכך אין בה אמת. אתם יודעים מהי הסיבה לכך שבאותו יום נכחו מעט ח"כים במליאה? כי באותו יום התקיימו פריימריז במפלגת העבודה, ולכן הח"כים של העבודה פשוט התקזזו עם ח"כים אחרים ולא הגיעו למליאה כדי להצביע בעד החוק (ומפלגת העבודה לא הייתה קטנה אז, כן? היא כללה יותר מ-40 מנדטים, נדמה לי ש-44). (עוד פרטים מרתקים על תהליך חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו תוכלו לקרוא כאן).

אמת חלקית #5: השופטים בישראל ממנים את עצמם

סבבה, אבל אם לשופטים יש כל כך הרבה כוח, הם לפחות צריכים להתמנות פוליטית, על ידי נציגי ציבור – כמו בהרבה דמוקרטיות אחרות. כיום השופטים פשוט ממנים את עצמם, וזה לא משקף את רצון העם.

שוב – גם בשתי הטענות הללו יש אמת, אבל גם היא חלקית.

נתחיל מהטענה שהשופטים ממנים את עצמם. הוועדה לבחירת שופטים בישראל כוללת ארבעה נציגי ציבור (שלושה פוליטיקאים מהקואליציה ואחד מהאופוזיציה) וחמישה גורמים מקצועיים (שלושה שופטים ושני עורכי דין). במשך הרבה שנים הייתה מעין "ברית" אוטומטית בין השופטים לעורכי הדין, וכך אכן נוצר להם רוב אוטומטי במינוי שופטי שלום ומחוזי (מינוי שדורש הסכמה של חמישה מתוך תשעה). עד כאן זוהי האמת, אבל היא כאמור חלקית – בין השאר כי לפני מספר שנים הברית האוטומטית בין השופטים לעורכי הדין חדלה להתקיים.

לגבי המינויים לעליון אין פה אפילו אמת חלקית – מכיוון שמינוי שופט לעליון דורש רוב של שבעה מתוך התשעה. לכן גם אם השופטים ועורכי הדין ונציג האופוזיציה מתאגדים יחד – זה עדיין לא מספיק למינוי שופט עליון. במילים אחרות: המצב כיום דורש הידברות בין כל גורמי הוועדה, ולכן שופטי עליון מתמנים בסופו של דבר בהסכמה, או לכל הפחות ב"דילים" ("אתם תסכימו לשופט מסוים ובתמורה נסכים לשופט אחר").

לגבי טענת המינויים הפוליטיים: אמת, בהרבה דמוקרטיות השופטים הם מינויים פוליטיים. אבל גם זו אמת חלקית, מכיוון שמדובר במינויים פוליטיים מאוזנים, המחייבים הידברות והסכמה בין הקואליציה לאופוזיציה. הסיבה לכך היא שברוב הדמוקרטיות יש הפרדת רשויות חזקה הרבה מזו הקיימת בישראל. בישראל הפרדת הרשויות היא שברירית, היות שהרוב בכנסת (הרשות המחוקקת) הוא גם זה שמרכיב את הממשלה (הרשות המבצעת). לכן, במובנים רבים, הכנסת והממשלה בישראל הן כמעט רשות אחת.

מכאן שהרפורמה המוצעת – שמקנה לנציגי הקואליציה רוב אוטומטי בוועדה למינוי שופטים – תביא לכך שכל קואליציה תוכל למנות את כל שופטי השלום, המחוזי והעליון שהיא מעוניינת בהם. בעייתי משהו. או במילותיו של מנחם בגין, כשהוא התייחס אל בדיוק אל הרעיון הזה – שלממשלה יהיה רוב מוחלט בוועדה לבחירת שופטים: "במלים אחרות, הממשלה היא זו שתמנה למעשה את שופטינו, והיועץ המשפטי תמך, לצערי, בהצעה זו, הבאה להסוות, בלי הצלחה יתירה, את נסיון ההשתלטות של הרשות המבצעת על בית-המשפט העברי – המיבצר האחרון לחרות האדם במדינה, עליה מאיימת השררה הטוטאליטרית".

אמת חלקית #6: עילת הסבירות הורחבה מדי, ולכן יש לבטלה

אז אם בישראל השופטים הם לא מינויים לגמרי פוליטיים, זה רק מחזק את הצורך לבטל את עילת הסבירות, לפחות בכל מה שלא קשור לזכויות אדם. מה פתאום ששופטים יקבעו שהחלטה של הכנסת או הממשלה – כזו אינה פוגעת בזכויות אדם – אינה סבירה? מי שמם?

אענה בשאלה: מה יקרה אם מחר הכנסת תחוקק מחר חוק שלפיו היא מכהנת מעכשיו עשר שנים במקום ארבע? או חוק שקובע כי שכרו של כל חבר כנסת יעמוד על מיליון שקלים בחודש? אומנם החוקים הללו אינם פוגעים בזכויות אדם, אבל נדמה לי שאין מחלוקת שהם מאוד לא סבירים. במקרים כאלו, מי יגן עלינו אם לא הרשות השופטת?

התגובה הנפוצה לכך היא שיש הבדל בין "חוסר סבירות" לבין "חוסר סבירות קיצוני", ושגם לאחר ביטול עילת הסבירות תוכל הרשות השופטת לבטל החלטות של הרשויות האחרות אם יש בהן חוסר סבירות קיצוני. יש הרבה אמת בטענה זו – גם מבחינה משפטית וגם מבחינה מהותית. עם זאת, לדעתי השאלה שקשה לענות עליה היא היכן עובר קו הגבול בין "חוסר סבירות" לבין "חוסר סבירות קיצוני". נדמה למשל שרבים יסכימו שהדוגמה הראשונה שנתתי (שהכנסת תכהן עשר שנים) היא חוסר סבירות קיצוני – אבל מה לגבי הדוגמה השנייה שנתתי (שכר חברי הכנסת)? ויתרה מכך – אם בד בבד, באותה הרפורמה ממש, משתמשים בכל כך הרבה אמצעים נוספים כדי לרסן ולקצץ מכוחו של בית המשפט – האם אין סכנה בכך שמה שנחשב לקיצוני היום כבר לא ייחשב לקיצוני מחר? אלו שאלות חשובות למחשבה.

כמובן שאחריותה של הרשות השופטת לרסן את עצמה ולהשתמש בעילת הסבירות רק כשמדובר בהחלטות שהן לא סבירות בעליל. אבל גם לכך אפשר לחשוב על פתרונות שבניגוד לרופרמה המוצעת, אינם כוללים ביטול מוחלט של עילה חשובה כל כך: למשל לחייב את בתי המשפט ליישם את עילת הסבירות רק ברוב מיוחד.

לסיום: תגידי, מה ההשתייכות הפוליטית שלך?

זה משנה? כי אני לא חושבת שזה משנה. לדעתי כל מה שכתבתי לעיל אינו תלוי בשיוך פוליטי כזה או אחר. אבל אם אתם באמת רוצים לדעת, זה מה שיש לי להגיד על ההשתייכות הפוליטית שלי: גדלתי במשפחה שהיא ברובה ימנית, בסביבה שהייתה ברובה שמאלנית. בעשרים ומשהו השנים האחרונות היו בחירות שבהן הצבעתי ימינה מהמרכז, בחירות שבהן הצבעתי שמאלה מהמרכז, בחירות שבהן הצבעתי מרכז ובחירות שבהן הצבעתי למפלגות אג'נדה למיניהן שאינן מזוהות עם אף צד. במשך השנים היו לי בן זוג שמאלני די קיצוני, בן זוג ימני די קיצוני, ובני זוג שהיו מתונים לצד מסוים או מרכז. אני חושבת שהזהות היהודית של מדינת ישראל היא חשובה מאוד, ובד בבד אני תומכת מאוד בערכים ליברליים. הדעה שלי לגבי שלום עם הפלסטינים משתנה בהתאם לתקופה שבה אנחנו נמצאים, לשינויים בישראל ולשינויים בעולם.

בקיצור, אני חושבת שמה שאני מנסה לומר כאן – במילים אחרות – הוא שאני עומדת בתוקף על זכותי לאחוז בעמדה פוליטית מורכבת.

ובעצם אולי לא מדובר בזכות, אלא בחובה – החובה של כולנו לאחוז בדעות מורכבות; להיות מסוגלים להגדיר את עצמנו כשמאלנים שאינם מסכימים בהכרח באופן גורף עם כל מה שאהרן ברק עשה; להיות מסוגלים להגדיר את עצמנו כימנים שאינם מסכימים בהכרח באופן גורף עם כל הרפורמה המוצעת של יריב לוין. כי סיסמאות של אמת חלקית מתאימות לפרסומות, אבל לא מתאימות לדיון ברפורמה שתשפיע על כל חיינו – לא משנה באיזה צד של המערכת הפוליטית אנחנו נמצאים.

(עוד לא) מובנת מאליה: זכותו של הציבור הישראלי להבין את זכויותיו וחובותיו

פורסם בתאריך על ידי
6

בסיפור "בגדי המלך החדשים" מציעים שני נוכלים לארוג למלך בגדים עדינים במיוחד – כאלו שאנשים טפשים לא יוכלו לראות. כזכור, כל המבוגרים מעמידים פנים שהם מצליחים לראות את הבגדים, ורק ילד קטן אחד אומר את מה שאמור עקרונית להיות מובן מאליו: "תראו, המלך עירום!" ובכך חושף את העמדת הפנים המתמשכת. ולמה אני מזכירה את הסיפור הזה? כי כשנתתי לבעלי לקרוא את המאמר "זכות הציבור להבין" שפרסמתי לאחרונה בכתב העת "עיוני משפט" – גם הוא אמר את מה שאמור עקרונית להיות מובן מאליו: "תגידי, באמת יש צורך במאמר אקדמי של 73 עמודים כדי להסביר למה לציבור הישראלי יש זכות להבין את הזכויות והחובות שלו?"

למרבה הצער, התשובה היא שיש צורך – כי משום-מה כולנו ממשיכים לקבל כמובנת מאליה את העובדה שטפסים ממשלתיים, מסמכים בנקאיים, חוזים צרכניים אחידים, הסכמי משכנתה, חקיקה, תקנות ועוד – מנוסחים כמעט תמיד בשפה בלתי אפשרית, מסורבלת, גדושה במשפטים שלא נגמרים ובמונחי ז'רגון מיותרים. כשמדובר במסמכים משפטיים שעורכי דין מטפלים בהם – מילא; הבעיה היא שרבים מהמסמכים והטפסים הנ"ל הם כאלו שהאזרח מתמודד עימם באופן עצמאי. מהי למשל היכולת של האדם הממוצע להבין את המשפט הזה[1] מתוך הסכם המשכנתה שלו מול הבנק? (למי שמעוניין לנסות – המשפט בהערת השוליים. וכן, מדובר במשפט אחד). זוהי כמובן רק דוגמה מייצגת אחת מיני רבות.

איך אפשר להבין את חוזה הסלולר הזה?!

המצב אינו חייב להיות כזה: ניסוי אמפירי שערכתי על טקסטים משפטיים בעברית העלה כי הקפדה על מספר עקרונות לשון מאפשרת לפשט טקסטים אלו תוך שמירה על כל הניואנסים המשפטיים שלהם. במילים אחרות: באמצעות מספר מצומצם של עקרונות לשוניים – שניתן להטמיע במסמכים בקלות ובעלות זניחה – ניתן להקל משמעותית על האינטראקציות היומיומיות של אזרחי ישראל עם המשפט.

אלא שכל עוד המחוקק לא יראה בזכות הציבור להבין זכות משפטית, כנראה שהמצב לא ישתנה. הרי זכות משפטית היא אינטרס שהמשפט תופס כחשוב מספיק כדי להטיל חובות שיבטיחו את מימושו. אין ספק כי כדי שטפסים ומסמכים המיועדים לציבור ינוסחו באופן בהיר – על המחוקק לחייב את הגופים שמנסחים אותם להשקיע בכך משאבים: לשכתב מסמכים קיימים, לנסח מסמכים חדשים באופן בהיר, למנות בעלי תפקידים שיפקחו על הנושא ועוד. לכן לדעתי הצעד הראשון הוא לשכנע את קובעי המדיניות בישראל בחשיבותה של זכות זו.

לקריאה נוספת בבלוג "משפט פשוט"

זכות הציבור להבין חשובה ממספר סיבות. ראשית, הגשמת כל הזכויות כולן – הזכויות לחינוך, לבריאות, לפרטיות, לגישה לערכאות ועוד – תלויה בכך שנבין מה מגיע לנו וכיצד אנו יכולים לדרוש וגם לקבל זאת (לדוגמה, כשבאוסטרליה פישטו טפסים המיועדים לבית המשפט למשפחה – מספר הבקשות שנדחו בשל טעויות צנח מ-42% ל-8% בלבד). זכות הציבור להבין הכרחית גם להגשמה מלאה יותר של עקרונות יסוד מרכזיים בשיטת המשפט שלנו, כגון עקרונות שלטון החוק והחוקיות (שהרי חוקים לא מובנים אינם יכולים להכווין התנהגות ואף עלולים להטעות); עקרון השיוויון (יכולת המימוש של מי שאינו מבין את זכויותיו מצטמצמת יחסית למי שיכול להבינן); עקרון שיתוף הציבור בהליך הדמוקרטי (על הציבור להבין את ההחלטות כדי שיוכל להשפיע עליהן) ועוד. נקודה חשובה נוספת היא טיפוח אמון הציבור בשלטון: מהניסוי עלה שהנבדקים שפטו טקסטים משפטיים מפושטים כהוגנים בהרבה מטקסטים משפטיים רגילים.

בעשור האחרון נצפו בישראל כמה יוזמות מעשיות ראשונות בנושא, אולם אין ספק שעבודה רבה עוד לפנינו. המשפטן הבריטי פרנסיס בניון כתב פעם: "דבר מוזר הוא שבני חברות חופשיות נשלטים, מיום הולדתם עד יום מותם, על ידי טקסטים שאינם יכולים להבין". אכן דבר מוזר הוא, והגיעה העת לשנותו. הגיעה העת שנעשה סוף כל סוף את המובן מאליו: נלביש את המלך בבגדים אמיתיים, ונפשיט את הטקסטים המשפטיים שלנו מסרבול מיותר.

[1] "מבלי לפגוע ובנוסף לאמור בכל מסמך או חוזה עליו חתם או יחתום הלווה בקשר עם מסגרת האשראי ו/או בקשר עם החוזים, בכל אחד מהמקרים הבאים יהיה הבנק רשאי אך לא חייב להעמיד לפרעון מיידי את כל יתרות ההלוואות הבלתי מסולקות, לרבות ההלוואות והסכומים שמועד פרעונם טרם הגיע, הריבית עליהם שהצטברה עד למועד ההעמדה לפירעון מיידי, וכן ריבית הפיגורים, הפרשי הצמדה, הפרשי שער, ולדרוש את כל הסכומים שיגיעו לבנק על פי החוזים כולל עמלת פרעון מוקדם בתנאים, בשעורים ובסכומים המירביים בהתאם לקביעת בנק ישראל או כל רשות מוסמכת אחרת או הבנק, לפי הענין, וכל סכום אחר אשר יהיה בו לדעת הבנק כדי לפצות את הבנק בגין כל נזק שנגרם ו/או ייגרם לו עקב הסילוק המיידי כאמור או לפי בחירת הבנק, להעמיד לפרעון מיידי רק חלק מן ההלוואות ויתר הסכומים המגיעים מהלווה כמפורט לעיל, והבנק יוכל לממש מיד את הביטחונות המשמשים בידי הבנק להבטחת ההלוואה, לרבות הנכס ו/או הנכס הנוסף, או כל חלק מהם ולנקוט בכל האמצעים הניתנים על פי החוק ו/או על פי הסכם זה ו/או על פי החוזים." (מתוך ס' 12 להסכם משכנתה מסגרת משכון וערבות של לאומי משכנתאות).

על גוזלים נגזלים וריצוי מאסרים: 5 ביטויים שעורכי דין משבשים

פורסם בתאריך על ידי
6

ביטוי הוא צירוף מילים שמשמעותו שונה מסך המילים המרכיבות אותו. רבים מהביטויים שבהם אנו משתמשים ביומיום הם דימויים או מטאפורות פשוטים להבנה ("אהבה עיוורת", "על קצה הלשון") או צירופים שנוצרו בתרבות המודרנית-יחסית ("פעם שלישית גלידה", "פרה פרה"). לעומת ביטויים אלה, הביטויים הנפוצים בלשון המשפט נוטים להגיע ממקורות עתיקים יותר כגון התנ"ך, התלמוד, שפות שנכחדו, משלים מפורסמים ועוד. באופן טבעי, קל יותר לשבש אותם – ראשית, מפני שלעיתים ההקשר המקורי של ביטויים אלה הכרחי להבנתם, אך רק מעטים מכירים אותו. שנית, מכיוון שחלק מהמילים המופיעות בהם אינן מובנות לדובר העברית הממוצע בשנת 2020 (לדוגמה, מהם "עשתונות"? "טמיון"? "מדוכה"?) (מחשבות; אוצר המדינה;  כלי לכתישת תבלינים).

ובכן, לרגל יום העברית תש"ף אני רוצה לספר לכם על מקורותיהם ומשמעויותיהם של חמישה שיבושי ביטויים הנפוצים בעיקר בכתיבה המשפטית.

  1. זעקת הגוזל הנגזל / זעקת הקוזאק הנגזל (מקור: יידיש)

"זעקת הגוזל הנגזל" בהחלט אינו השיבוש הנפוץ ביותר בכתיבה המשפטית – אבל הוא ללא ספק המביך שבהם. מדובר בשיבוש של הביטוי הציורי "זעקת הקוזאק הנגזל", שהגיע אלינו מיידיש. הביטוי מתאר מצב שבו מי שמציג עצמו כקורבן לעוול – הוא למעשה גם מי שגרם לאותו העוול. לכן בעולם המשפט מתאים לייחס אותו לצד שכנגד (לדוגמה: הפרקליטות תייחס את הביטוי לנאשם בגניבה שטוען שגנבו ממנו; תובעת תייחס אותו לנתבע שמעלים ראיות ולאחר מכן טוען שאין די ראיות נגדו, וכדומה).

מקורו של הביטוי במערכת היחסים ששררה בין היהודים לבין העם הקוזאקי, שחי בעבר במזרח אירופה. הקוזאקים – בעיקר אלו ששירתו בצבא – הרבו לפגוע ביהודים, ולכן בקהילות היהודיות החלו להשתמש במילה "קוזאק" ככינוי לפושע שרוצח, אונס או שודד יהודים. כמובן שלנוכח מצב זה היה הצירוף בין השם "קוזאק" לתואר "נגזל" צורם ואבסורדי – ומכאן נוצר הביטוי המעניין הזה.

2. ליישב את ההדורים / ליישר את ההדורים (מקור: התנ"ך)

בניגוד ל"זעקת הגוזל הנגזל", "ליישב את ההדורים" הוא שיבוש נפוץ מאוד. כשעורכי דין משתמשים בביטוי השגוי "ליישב את ההדורים" (לדוגמה: "הצדדים לתביעה יישבו את ההדורים ביניהם") הם מתכוונים לכך שהצדדים יישבו את הסכסוך ביניהם. אלא שהביטוי "ליישב סכסוך" הוא בדיוק מקור הבלבול והטעות – שכן הביטוי התקין אינו "ליישב את ההדורים" אלא "ליישר את ההדורים".

הביטוי מגיע במקור מספר ישעיהו, שם נכתב: "אֲנִי לְפָנֶיךָ אֵלֵךְ וַהֲדוּרִים אֲיַשֵּׁר". המילה "הדורים" פורשה כ"הרים": ההר הוא המכשול שניצב בין הצדדים לסכסוך; כשאנו מיישרים את ההר אנו מסלקים את המכשול מדרך – וכך הסכסוך נפתר.

אגב, ברגע שאנו מכירים את מקור הביטוי אנו יכולים גם להבין את הביטוי ההפוך והיפהפה "גבה הר ביניהם" (ובארמית: "גבה טורא ביניהו") שמשמעותו "הסתכסכו".

צילומסך: מאקו, ערוץ 12

3. החלק הארי / חלק הארי (מקור: משל יווני)

האם המנוח הוריש לנכדתו את "חלק הארי של נכסיו" או את "החלק הארי של נכסיו"? כולנו יודעים שהביטוי מתייחס לחלק הגדול שבחלוקה לא שיוויונית, אולם לא כולנו יודעים שדווקא האפשרות הראשונה – "חלק הארי" – היא התקינה.

ראשית, צירוף המילים "החלק הארי" הוא פשוט לא הגיוני. פירוש המילה "ארי" הוא "אריה". לכן אם נכתוב שהמנוח הוריש לנכדתו את "החלק הארי" של נכסיו, יהיה זה כאילו כתבנו שהוא הוריש לה את "החלק האריה" של נכסיו – ביטוי משונה וחסר כל משמעות (אלא אם כן הוא מוריש לה את ספארי רמת גן). לעומת זאת, צירוף המילים "חלק הארי" הוא בעל משמעות: פירושו "החלק של האריה" (בדיוק כפי ש"חלק הבניין המיועד למגורים" משמעותו "החלק של הבניין המיועד למגורים"). אגב, ביטוי זהה קיים גם באנגלית (lion's share), בגרמנית (Löwenanteil) ויש להניח שגם בשפות אחרות.

לקריאה נוספת בבלוג "משפט פשוט":

וכעת, לשאלה המתבקשת: מדוע נחשב חלקו של האריה לחלק הגדול ביותר? ובכן, מקור הביטוי במשל יווני של איזופוס שמספר על אריה, חמור ושועל. כשהשלושה מוצאים שלל ביער, שואל האריה את החמור כיצד הוא מציע לחלק את השלל בין שלושתם. החמור מציע חלוקה שיוויונית. בתגובה – האריה טורף אותו, ופונה באותה השאלה אל השועל. השועל המפוחד משיב לאריה: "בוא נעשה ככה: אני אקח לעצמי ממש ממש קצת – ואתה תיקח לעצמך את כל השאר". האריה המבסוט שואל: "שועל, מי לימד אותך לחלק כל כך יפה?" והשועל משיב: "החמור". 😉

אגב, מקור הביטוי מלמד אותנו שממש לא מתאים להשתמש בו במצבים של חלוקה שהיא בערך-שיוויונית (נניח בחלוקה של 60% מול 40%). חלקו של האריה אמור להיות גדול משמעותית מחלקם של האחרים, ולכן הביטוי מתאים אך ורק למצבים שבה החלוקה היא לא שיוויונית בעליל (כגון 80% מול 20% או 90% מול 10%).

4. עשה ימים כלילות / עשה לילות כימים (מקור: לשון חז"ל)

המשפט "התובע עשה ימים כלילות להצלחת השותפות" אמור עקרונית להחמיא לתובע על חריצותו, אך בפועל משמעותו היא שהתובע לא עשה יותר מדי. מדוע? מכיוון שאם התובע "עשה ימים כלילות" משמעות הדבר היא שהוא עשה במהלך הימים שלל פעולות לא פרודוקטיביות במיוחד, המאפיינות בעיקר את שעות הלילה (שינה, מאסטר שף בבינג', גלילה באינסטוש של ליהיא גרינר).

הביטוי התקין בהקשר זה הוא "עשה לילות כימים" – כלומר, עשה גם בלילות את הפעולות הפרודוקטיביות המאפיינות את שעות היום. כנראה שהשיבוש נוצר כתוצאה מכך שאנו רגילים לציין את היום לפני הלילה (כמו בביטויים "יום ולילה", "יומם וליל" וכדומה). מקורו של הביטוי בלשון חז"ל, והוא מוזכר בהקשר למצוות הישיבה בסוכה – מצווה שחייבים בה גם ביום וגם בלילה.

עושה ימים כלילות

5. לרצות מאסר (מקור: התנ"ך)

מסמכים משפטיים רבים גדושים בביטוי "לרצות מאסר". האומנם נאשמים שהורשעו מרצים מאסר?

שם הפועל "לְרַצּוֹת" משמעו לפייס (to satisfy, כמו: "הוא התנצל בעיקר כדי לרצות אותה"). לעומת זאת, שם הפועל "לִרְצות" (to want, כמו: "לרצות שכבר תקום כאן ממשלה, לעזאזל") משמעו לא רק להשתוקק למשהו אלא גם לשלם פיצויים או להשיב חוב ("וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם" – ויקרא כו, מג). מכאן ש"לְרַצּוֹת מאסר" (= לפייס אותו) זו טעות הן במשמעות והן בהגייה, בעוד שהביטוי "לִרְצות מאסר" (= להשיב את החוב לחברה באמצעות המאסר) עקרונית אינו שגוי, אך גם אינו מומלץ – היות שבימינו שם הפועל "לרצות" (to want) משמש אך ורק במשמעות של רצון. אחרי הכול, לא כדאי להשתמש בביטוי שרובנו נתרגם אוטומטית ל-"to want an imprisonment"…

לפיכך הניסוח המומלץ לביטוי זה הוא "לשאת בעונש מאסר". ניסוח אפשרי נוסף הוא: "לְרַצּוֹת (=לפייס) את העבירה בעונש מאסר". זאת מכיוון שעבירה – בניגוד לעונש – דווקא ניתן "לפייס" (=למחוק אותה על ידי העונש).

*

לקריאה נוספת: עקרונות הקיצור של צ'רצ'יל; שלוש אנקדוטות על המילה "ודוק"; שבע שגיאות הלשון הנוספות של עורכי הדין; האם טקסטים משפטיים בשפה פשוטה תורמים לנגישות למשפט? תוצאות ניסוי אמפירי מקיף ראשון בעברית

נ"ב רוצים ללמוד עקרונות נוספים של כתיבה משפטית בהירה ויעילה? לפרטים על סדנאות כתיבה משפטית שאני מעבירה במשרדי עורכי דין ובגופים משפטיים לחצו כאן.

שבע עצות כתיבה פרקטיות לכל אדם כותב

פורסם בתאריך על ידי
12

לפני כמה שנים נתקעתי באמצע הכתיבה של פרק בתזה שלי. לעזאזל; אני – שמלמדת כתיבה, שחוקרת כתיבה, שמפרסמת את הכתיבה שלי – פתאום לא מצליחה להתקדם עם הכתיבה במילימטר. הימים שלי אז נראו בערך ככה: כותבת, מוחקת, כותבת שוב, מתעצבנת, קמה, מרימה את החפצים מהרצפה, מפעילה רומבה, מורידה את החפצים מהשולחנות (הרצפה מעולם לא הייתה כה נקייה), שוב מנסה לכתוב, שוב מוחקת. אחרי שלושה חודשים כאלה כתבתי מייל מיואש למנחה שלי. ואז קרה סוג של נס: היא כתבה לי עצה – ומחסום הכתיבה שלי פשוט נעלם.

בעקבות אותו סיפור התחלתי להאמין בעצות כתיבה פרקטיות ולנסות לאתר את המוצלחות שבהן. לכאורה לא קשה למצוא כאלה, הבעיה היא שרובן רלוונטיות בעיקר לעולם הפרוזה – איך לפתח דמות, איך לכתוב דיאלוג, מספר בגוף ראשון לעומת מספר בגוף שלישי… אני, לעומת זאת, חיפשתי עצות שתהיינה רלוונטיות לכל אדם כותב – בין אם הוא כותב ספר, מאמר, כתבה, כתב תביעה או אפילו סתם מייל חשוב.

כעת, בכתבה הזאת, אני רוצה לחלוק איתכם שבע עצות כתיבה פרקטיות שבאמת עובדות בשבילי.

  1. זרקו הכול על הדף. הכול!

לפעמים הקושי הוא "להתניע" את הכתיבה: התוכן נמצא אצלנו בראש, אבל אנחנו פשוט לא מצליחים להעביר אותו בצורה טובה אל הדף. במצב כזה, הצעד הראשון הוא להפנים: בתחילת הכתיבה, זה ממש לא משנה באיזו צורה התוכן עובר אל הדף. העיקר שיעבור.

ב-2008 גרתי ביפן וכתבתי ל-Ynet את הטור "יפן זה כאן". מדי שבוע הייתי מתיישבת מול המחשב, מחליטה מה יהיה הנושא הפעם ("חינוך ביפן", "אמונות תפלות ביפן", פעם אחת אפילו "חדרי שירותים ביפן") ומתחילה לזרוק על הדף פסקאות בנושא. כל הפסקאות נכתבו בלי שום סדר הגיוני והיו מנוסחות איום ונורא, ולכן כעבור עשר דקות היה מולי דף מלא בפסקאות גרועות. בשלב הזה תמיד חשבתי לעצמי "אוי ויי זמיר" – אבל בדיוק אותן פסקאות גרועות הן שאיפשרו לי להגיש כתבה חדשה (ודי ארוכה) מדי שבוע: הן עזרו לי לארגן את הכתבות, העניקו השראה לפתיחות ולסיומים והיוו בסיס לפסקאות אחרות, טובות יותר.

למה "שיטת הפסקאות הגרועות" עובדת? מכיוון שלרוב פעולת העריכה קלה בהרבה מפעולת הכתיבה. לכן ברגע שיש על הדף תוכן כלשהו – אפשר להתחיל להתקדם. שיטה דומה (רק אולי קצת רדיקלית יותר) היא "שיטת כתיבת הרצף". בגדול מדובר באותו רעיון, אבל יש לו שני כללים מוגדרים: א. כוונו סטופר לחמש דקות מעכשיו. ב. התחילו להקליד את כל מה שעולה לכם בראש בנוגע לנושא הכתיבה שלכם, ובשום פנים ואופן אל תפסיקו להקליד עד שחמש הדקות נגמרות (אם נגמרים לכם הרעיונות פשוט הקלידו "בלה בלה בלה"). השיטה הזאת עובדת כמו קסם: תופתעו לגלות כמה תוכן אתם יכולים לכתוב בקלות על כל נושא – אפילו על נושא שעד לפני חמש דקות לא ידעתם עליו דבר.

writing

  1. כוונו ל-70

כשמדובר בכתיבה שנשענת בעיקר על מקורות, שיטות בסגנון "זרקו הכול על הדף" הן קצת פחות רלוונטיות. זה בדיוק מה שקרה לי בתזה. "נתקעתי," כתבתי בזמנו למנחה שלי, ד"ר יופי תירוש, "וזה מוזר, כי בסמינריונים זה לא קרה לי".

"זה קורה הרבה פעמים", ענתה לי אז המנחה, "כשמתקדמים ב'סולם הדרגות' של הכתיבה האקדמית: פתאום הקולות הביקורתיים במוח, האלטר-אגו, מייצרים איזו חרדת קודש מתוך תחושה שזה צריך להיות מסמך מכונן, נכון אבסולוטית, דברי אלוהים חיים, ואי אפשר שיהיה בו אף חור או שתהיה לו אף חולשה". ואז היא הציעה את ההצעה הבאה: "לכתוב את התזה כאילו את רוצה לקבל בה ציון 70, שלשם את מכוונת. לא יותר. 70." ואל תדאגי, היא הוסיפה – גם אם תכווני ל-70, הציון ייצא בסוף הרבה יותר גבוה.

אני זוכרת שהייתי סקפטית כשפתחתי את הקובץ והתחלתי להקליד. ואני גם זוכרת איך המשכתי להקליד. בתחושה מפתיעה של רוגע, הגדרתי מונח. ההגדרה הייתה חלקית, לא מבריקה, בהחלט לא מושלמת. ואז המשכתי וכתבתי בנחת את הפסקאות הבאות. גם הן היו לא מבריקות ולא מושלמות. זה הרגיש נהדר: ה"אישור" לכוון ל-70 שחרר את הפרפקציוניזם, שתקע את הכתיבה. תוך זמן לא רב סיימתי את הפרק. 70, שיננתי לעצמי בכל זמן הכתיבה. לשם אני מכוונת, לא יותר. (ורק מדי פעם, בראש, הוספתי: בסוף, בשלב העריכה – אז כבר אביא את זה ל-90).

שיטת "כוונו ל-70" עובדת כמובן גם במקרים שבהם לא מקבלים ציון בסוף. הרעיון הוא פשוט להשלים בשלווה פילוסופית עם העובדה שמה שאנחנו כותבים כרגע הוא (עדיין) לא מבריק ומושלם.

  1. דלגו על הפסקה הראשונה

אוי, הפסקה הראשונה. אחריות כה רבה מוטלת עליה: היא אמורה לשקף את נושא הכתיבה; היא אמורה לפתות את הקורא להמשיך לקרוא; היא צריכה להצליח להתבלט על פני פסקאות ראשונות של כותבים אחרים (בהנחה שהקורא אינו מחויב לקרוא את מה שכתבתם). האחריות הגדולה שמוטלת על הפסקה הקטנה הזאת יכולה באופן טבעי להלחיץ ולגרום לכותב "להיתקע" עליה זמן רב.

לכן, אלא אם כן קפץ לכם במקרה רעיון מעולה לפסקה הראשונה – אל תטרחו אפילו לנסות להתחיל ממנה. זה בזבוז זמן מוחלט. פשוט דלגו עליה והתחילו היישר בפסקה השנייה. אל תדאגו: אחרי שתסיימו את הכתיבה יהיה לכם הרבה יותר קל לחשוב על פסקה ראשונה מתאימה ואטרקטיבית.

  1. הפסיקו דווקא כשזורם

העצה המעולה הזאת מיועדת לטקסטים שאנחנו כותבים בהפסקות, ומה שיפה בה זה שהיא מנוגדת לחלוטין לאינטואיציה. להפסיק לכתוב דווקא באמצע קטע שזורם בקלות? סירייסלי?!

אבל העצה הזאת לוקחת בחשבון נתון חשוב – את הקושי "להתניע", שכבר הזכרתי קודם. הרי אם קמתם מהמחשב אחרי שהכתיבה הפסיקה לזרום (או במילים אחרות: כשהגעתם לקטע שבו נתקעתם) ברור שהחזרה לכתיבה תהיה קשה, מבאסת ומעיקה יותר. לעומת זאת, אם הפסקתם לכתוב באמצע קטע שזרם לכם בקלות* – יהיה לכם קל להתניע מחדש. ייתכן שאפילו תשתוקקו לחזור מחר אל המחשב ולהמשיך**: כי אתם על "גל טוב", כי יש לכם הרבה מה לכתוב, כי כתיבה זורמת זה כיף.

(*סתם דוגמה: אם אתם כותבים את הביוגרפיה של מיק ג'אגר, הפסיקו לכתוב בתקופה שבה הוא מואשם בהחזקת סמים עם קית' ריצ'רדס; לא בזו שבה הוא עושה תואר בראיית חשבון).

(**ואם אתם חוששים שתשכחו מה רציתם לכתוב – אל דאגה; פשוט כתבו בצד ראשי פרקים קצרים כתזכורת).

לקריאה נוספת בבלוג "משפט פשוט":

  1. נתקעתם? עברו לתחקיר

אחד הספרים המעולים ביותר על כתיבה נכתב דווקא עבור תסריטאים (אבל מומלץ בחום לכולם). שמו "סיפור", וכך כותב בו הסופר והתסריטאי רוברט מקי: "אתם לא יכולים להרוג את הכשרון שלכם, אבל אתם יכולים להרעיב אותו למוות על ידי בורות. הדרך להמריץ את הכשרון היא למלא אותו בעובדות ורעיונות. עשו תחקיר". מקי מתייחס למצבים שבהם אתם לא מצליחים לכתוב כי באמת נגמר לכם מה לומר. הידע המהותי שלכם בנושא מוצה, וכל שנותר הן הקלישאות.

במקרים כאלה, השיטה הטובה ביותר היא לערוך תחקיר: לקרוא על נושא הכתיבה שלכם, לדבר עליו עם אנשים, לראות סרט שקשור אליו. התחקיר יספק לכם עובדות חדשות ומעניינות – תוכן טרי שתוכלו להעלות על הכתב. "לא רק שהתחקיר מנצח במלחמה על הקלישאות," מסכם מקי, "הוא גם המפתח להתגברות על הפחד ובן דודו, הדיכאון".

רק מילת אזהרה קטנה (מניסיון אישי, כמובן): לפעמים אנחנו מתמכרים לתחקיר. הוא נוטה למכר כי יש בו משהו בטוח – הרבה יותר קל לסכם תוכן של אחרים מאשר ליצור תוכן חדש. לכן הקפידו להגביל את משך התחקיר ולחזור אל הכתיבה תוך זמן סביר.

  1. דמיינו שאתם הנמען

 סיימתם לכתוב? יופי. עכשיו קראו שוב את הטקסט שלכם – אבל הפעם אל תהיו אתם: נסו לדמיין שאתם הנמען שלכם וקראו את הכתוב בעיניים שלו.

אני רוצה להדגיש – אל תדמיינו סתם "קורא מופשט" כלשהו. אם מדובר בטקסט שאמור להגיע לנמען שאתם מכירים (הבוסית שלכם, המרצה שלכם, השופט שדן בתיק שלכם) –דמיינו כמובן שאתם הנמען הזה. אבל גם אם מדובר בטקסט שאמור להגיע אל הקהל הרחב, הקפידו לדמיין שאתם אדם ספציפי (בן זוג, ידידה, אימא שלכם).

(זה דורש קצת יכולת דמיון. אבל לא יותר מדי).

לפעמים התרגיל הקטן הזה יגלה לכם דברים מעניינים, ואפילו קריטיים. לדוגמה, כבר קרה שניסחתי מייל עדין – וכשדמיינתי שאני הנמען גיליתי שלמעשה רמזתי לו בעדינות שיילך לחצות את מחלף מסובים באלכסון. אבל התרגיל הזה רלוונטי גם למצבים שאינם קשורים להפגנת חוסר טקט: לפעמים תגלו שסיפור המתח שכתבתם הוא תכל'ס די צפוי; לפעמים תגלו שהניסוח שלכם אינו מספיק מובן; לפעמים תקלטו שלא הגיוני לטעון שהגשתם שתי עבודות באיחור כי בת זוגכם ילדה פעמיים באותו סמסטר.***

(***לצערי, מבוסס על סיפור אמיתי)

  1. האמינו שיש לכם משהו בעל ערך לכתוב

לסיום, קבלו עצה שבמקור היא בכלל לא עצת כתיבה. לפני כמה חודשים נתקלתי בספר של ליליאן ויילדר, הכוהנת הגדולה של אמנות הדיבור מול קהל (ומי שאימנה בין היתר את אופרה וינפרי, ג'ורג' בוש ובנימין נתניהו). העצה החשובה ביותר של ויילדר, שאותה היא מדגישה פעמים רבות בספרה, היא:

"האמינו שיש לכם משהו בעל ערך לומר. הזמן להתחיל לומר אותו הוא עכשיו."

ויילדר צודקת: אם תצפו בנואמים הטובים ביותר תגלו שמה שמשותף להם אינו אופן הדיבור, הלבוש, מנח הגוף או תנועות הידיים; מה שמשותף לכולם הוא שהם תמיד נראים כאילו מה שהם אומרים כרגע הוא מאוד מאוד חשוב.

אם כן, כפרפראזה לוויילדר – האמינו שיש לכם משהו בעל ערך לכתוב. העצה הזאת היא בסיס כמעט הכרחי לכתיבה שנוגעת בקורא – יותר מכל טריק רטורי, נרטיב מתוחכם או עריכה מוקפדת. אם הכותב מאמין שהוא כותב משהו חשוב, הקורא יחוש בכך. היזכרו למשל בכל אותם פוסטים בפייסבוק שהופכים ויראליים: רובם לא רהוטים במיוחד או ערוכים במיוחד. מה שמשותף להם זה שמי שכתב אותם באמת כעס, או באמת נפגע, או באמת התרגש.

לכן, תמיד לפני שאתם מתחילים לכתוב נסו לשאול את עצמכם: "מה חשוב בטקסט שאני כותב/ת עכשיו?" ייתכן שמדובר בסיפור מקורי שרק אתם מסוגלים לספר, במחקר שיוסיף ידע רלוונטי לעולם, בערעור שעשוי להעלות לכם את הציון, בטענת הגנה שתכריע את גורל התיק. מה שזה לא יהיה – הצלחתם לשכנע את עצמכם שיש לכם משהו בעל ערך לכתוב?

מעולה. הזמן להתחיל לכתוב אותו הוא עכשיו.

לקריאה נוספת: חמישה טיפים להדגשת מסרים יעילה ואלגנטית במסמכים משפטיים; עקרונות הקיצור של צ'רצ'יל; שבע שגיאות הלשון המפתיעות של עורכי הדין; הקשבתם פעם למוזיקה שבכתיבה המשפטית שלכם?

לפרטים על סדנאות כתיבה משפטית שאני מעבירה במשרדי עורכי דין ובגופים משפטיים לחצו כאן.

למה השפה המשפטית מקשה על קוראיה? ארבעה הסברים מתחום הקוגניציה

פורסם בתאריך על ידי
13

במקור פרסמתי כתבה זו בגיליון מס' 7 של "לשון ומשפט" בעריכתו של עו"ד יוסף שטח ובהוצאת לשכת עורכי הדין. מקווה שתיהנו מהקריאה!

הביקורת על שפת המשפט אינה חידוש בן ימינו: כבר בשנת 55 לפני הספירה המליץ הפילוסוף קיקרו לעורכי הדין לוותר על "הנוקשות האופיינית לשפתנו המשפטית"; במאה השבע עשרה כתב שייקספיר כי "מאז החלו כותבים שטרות וחוזים – המילים הושפל כבודן" ובמאה השמונה עשרה כתב סוויפט ב"מסעי גוליבר" כי לעורכי הדין "שפת עלגים מיוחדה, אשר לא ישמענה כל בן-תמותה מלבדם". ביקורת על השפה המשפטית נשמעת גם היום, והקומיקאי האמריקאי ויל רוג'רס הצליח לסכם אותה במשפט קולע אחד: "כשאתה קורא טקסט שאתה לא יכול להבין – כנראה שעורך דין ניסח אותו".

אכן, רבים מסכימים שהשפה המשפטית קשה להבנה, אבל מעטים יודעים להסביר מדוע. וחבל. הרי אם נבין מהם המנגנונים ההופכים את השפה המשפטית לבלתי ידידותית לקוראים, אין ספק שיקל עלינו להימנע מהכתיבה המשפטית הסטנדרטית ולאמץ במקומה את עקרונות השפה הפשוטה. לפיכך, להלן אציג ארבע סיבות לכך שהשפה המשפטית מקשה על קוראיה – כולן מתחום הקוגניציה.

א.  קיבולת זיכרון העבודה (או: למה כדאי לקצר משפטים ארוכים?)

בזמן שאנו קוראים משפט אנו מחברים כל מילה לשכנותיה, ובד בבד מפענחים את תפקידה התחבירי (האם היא נושא המשפט? תיאור זמן? תיאור מקום?). שני תהליכים אלה, המתרחשים במקביל, מאפשרים לנו בסופו של דבר לפענח את משמעותו הכוללת של המשפט.

בזמן קריאת המשפט מוחזקים כל המילים והתפקידים התחביריים בזיכרון העבודה שלנו – חלק ממנגנון הזיכרון לטווח קצר, שמאפשר לאדם להחזיק פריטי מידע במודעות ולהשתמש בהם. ואולם הקיבולת של זיכרון זה מוגבלת: ב-1956 קבע אחד המאמרים המצוטטים ביותר בתחום הפסיכולוגיה כי מספר הפריטים שאדם ממוצע יכול להחזיק בזיכרון העבודה שלו הוא "7 פלוס מינוס 2" (כלומר, בין חמישה לתשעה פריטים בו־זמנית). על ממצאי מחקר זה הועברו אומנם ביקורות, אבל בדבר אחד אין ספק: זיכרון העבודה שלנו – במידה זו או אחרת – אכן מוגבל בגודלו.

משפטים ארוכים – הנפוצים מאוד בכתיבה המשפטית – מחייבים אותנו להחזיק בזיכרון העבודה שלנו מספר רב של פריטי מידע בו־זמנית. החזקה זו דורשת מאמץ מנטלי לא מבוטל. השוו למשל בין המאמץ הנדרש מאתנו כדי להחזיק בזיכרוננו פריטי מידע ממשפט בן 30 מילים לעומת זה הנדרש מאתנו במשפט בן 12 מילים. במשפט הראשון, הסיכוי שנשכח כמה מהפריטים גדול בהרבה – ושכחה זו עלולה כמובן לפגום לא רק בהבנתנו את המשפט עצמו, אלא בהבנתנו את הטקסט בכללותו. כעת דמיינו טקסטים העמוסים במשפטים רבים בני 30 מילים ואף יותר – ותוכלו להבין את חומרת הבעיה הזו ושכיחותה בכתיבה המשפטית.

brain

ב. יכולת השליפה מהזיכרון הסמנטי (או: למה רצוי להמיר מונחי ז'רגון במקבילות מוכרות?)

לצד הזיכרון קצר הטווח יש לנו גם זיכרון ארוך טווח. בזיכרון ארוך הטווח מצוי הזיכרון הסמנטי, שבו מאוחסן בין השאר הידע שלנו על השפה. כשציינתי בסעיף הקודם שבמהלך הקריאה אנו "מחברים כל מילה לשכנותיה" לא התכוונתי לחיבור טכני בלבד, אלא גם לשליפת משמעותן של המילים מהזיכרון הסמנטי. כשאנו קוראים משפט – למשל "התובעת הגישה ערעור על פסק הדין" – עלינו "לגשת" אל הזיכרון הסמנטי ו"לשלוף" מתוכו את משמעותה של כל מילה ומילה.

מה קורה כשאנו נתקלים במילה לא מוכרת? במצב כזה יש שלוש אפשרויות: 1. נבדוק את משמעות המילה; 2. נצליח להבין את משמעותה מתוך ההקשר; 3. האפשרות הגרועה מבין השלוש – לא נצליח להבין את המילה, ואולי אפילו נבין אותה באופן שגוי, ולכן נפרש את המשפט באופן שגוי (או לפחות לא מדויק. ובכתיבה המשפטית, גם ל"לא מדויק" עלולות להיות השלכות משמעותיות).

היות שהשפה המשפטית גדושה במילים שאינן שגורות ונפוצות, גדל הסיכון להתממשות האפשרות השלישית. המונחים המקצועיים (כגון "סבירות", "רשלנות", "הלכת יששכרוב") הם כמובן חלק חשוב והכרחי של המקצוע המשפטי ולא ניתן לוותר עליהם, אולם לעיתים קרובות מדובר בז'רגון מיותר שניתן להמירו במילים מקבילות ומוכרות. לדוגמה, קוראים רבים חושבים שמשמעותה של המילה "למצער" היא "למרבה הצער", היות שבזיכרון הסמנטי שלהם מתקשר השורש צע"ר לצער ועצב. דוגמה נוספת ובעייתית יותר היא המונח "עובר ל" – למשל במשפט "הנכס נרכש עובר ל-1.1.2019". היות ש"עובר ל" מתקשרת בזיכרון הסמנטי של מרביתנו ל"עבר" (כלומר עניין שעבר, תם, נשלם) יחשבו קוראים רבים שהנכס נרכש לאחר תחילת ינואר, בעוד שעל פי המשפט הוא נרכש דווקא לפני תחילת ינואר.

ג.   הציפיות התחביריות (או: למה מומלץ לפתוח משפטים בנושא ובנשוא?)

פעם, לפני כעשר שנים, התגוררתי ביפן. אחד הקשיים הגדולים ביותר שלי בלימוד השפה היפנית נבע מכך שמיקומו של הפועל ביפנית הוא בסוף המשפט (או לפחות לקראת סופו). לדוגמה, כשרציתי להזכיר לחברה שקבענו ללכת לסרט, המשפט שהייתי אמורה להגיד לה ביפנית נשמע בערך ככה: "מחר בערב לסרט החדש של צ'אק נוריס בקולנוע שבקניון נלך".

לקריאה נוספת בבלוג "משפט פשוט":

הסיבה לכך שמיקום הפועל בסוף המשפט הקשה עליי במיוחד נבע מהעובדה שבכל שפה קיימים "חוקי סבירות" – מעין הסכם לא־כתוב בין דוברי השפה שלפיו מבנים תחביריים מסוימים צפויים יותר מאחרים. בהיותי דוברת עברית ואנגלית, המבנה התחבירי הצפוי עבורי הוא שהפועל יופיע סמוך לתחילת המשפט ("מחר בערב נלך לסרט החדש של צ'אק נוריס בקולנוע שבקניון"). הסיבה לכך שלי (ולדוברי עברית אחרים) קל יותר להבין את הניסוח הזה היא שמשפטים המנוסחים על פי חוקי הסבירות של השפה קלים יותר להבנה.

חוק סבירות חשוב ומרכזי המאפיין את השפה העברית הוא שהנושא והנשוא צפויים להופיע סמוך לתחילת המשפט. הבעיה בכתיבה המשפטית היא שמשפטים רבים אינם נפתחים בנושא ובנשוא, אלא ברשימה ארוכה של הגדרות והתניות. לדוגמה:

"אם ייגרמו נזקים שעל המשכיר לתקנם המצריכים תיקון מידי והמשכיר לא יעשה כן בתוך 48 שעות – יהיה השוכר רשאי לתקנם על חשבונו."

הנושא והנשוא של המשפט ("יהיה השוכר רשאי") מופיעים במשפט זה 16 (!) מילים לאחר תחילתו (אגב, חשבו כמה פריטים על הקורא להתאמץ ולהחזיק בזיכרון העבודה שלו עד שהוא מגיע אל הנושא והנשוא ומבין בשביל מה הוא צריך לזכור אותם…). כעת השוו ניסוח זה אל ניסוח שבו מופיעים הנושא והנשוא בתחילת המשפט, ולפיכך קל בהרבה להבינו בקריאה ראשונה, למשל:

"השוכר יהיה רשאי לתקן על חשבון המשכיר נזקים שעל המשכיר לתקנם והמצריכים תיקון מידי, אם המשכיר לא יתקנם בתוך 48 שעות."

ד.  אפקט המוחשיות (או: למה כדאי לאמץ כתיבה פועלית יותר?)

משמעותו של "אפקט המוחשיות" בפסיכולוגיה (concreteness effect) היא שעיבוד של מונחים מוחשיים (כגון "שולחן") קל למוחנו מעיבוד של מונחים מופשטים (כגון "צדק"). בניסויים שונים אשר בחנו יכולות של זיהוי מילים, זכירה שלהן והבנה של משפטים – תוצאות המבחנים היו טובות יותר כשהציגו לנבדקים מונחים מוחשיים.

ניסוח משפטי בהיר - לפרסום בפוסטpsd

בהתאמה, בוודאי שמתם לב לכך שהפרק הקל ביותר לקריאה בפסק הדין הוא פרק העובדות. זאת מכיוון שהעובדות בהכרח כתובות במילים מוחשיות: "האב נטש את בנו ונסע לארגנטינה"; "פליטים מדרפור נכלאו בטעות"; "הונדה סיוויק התנגשה במאזדה" – ובקיצור, מישהו עשה משהו למישהו אחר. לעומת זאת, פרקי הטענות והדיון הם מופשטים הרבה יותר, היות שהם מבוססים בין השאר על רעיונות משפטיים מופשטים כגון כללים, עקרונות, אינטרסים וזכויות ("המשיב אינו מקיים את חובותיו כהורה"; "חירותם של התובעים נפגעה"; "ההתנגשות אירעה באשמת הנתבע").

רעיונות מופשטים נוטים לבוא לידי ביטוי בשימושי לשון המאפשרים כתיבה מופשטת, למשל בשימוש בשמות פעולה במקום בפעלים או בתארים (למשל כתיבה על "רשלנות" במקום על "נהג רשלן" או על "נהג ששלח מסרון בעת הנהיגה"). לעיתים קרובות נובעת אומנם הכתיבה משפטית המופשטת מכורח המציאות – אבל היות שכתיבה מופשטת קשה יותר להבנה, תמיד חשוב לוודא שהיא נובעת מצורך אמיתי ולא מהרגל אוטומטי.

לסיכום: "יותר מכל תחום אחר," כתב שופט בית המשפט העליון צבי טל במאמרו 'לשון המשפטנים', "לשון החוק והמשפט, העוסקת בזכויותיו ובחובותיו של כל אדם, אמורה להיות מובנת וברורה לכל אדם". על כן אני מקווה שהגדלת המודעות למנגנונים הקוגניטיביים המקשים על הקוראים תתרום – ולו במעט – לפישוטה של השפה המשפטית שלנו.

לקריאה נוספת: חמישה טיפים להדגשת מסרים יעילה ואלגנטית במסמכים משפטיים;  הקשבתם פעם למוזיקה שבכתיבה המשפטית שלכם?; האתוס של נתניהו, המילים הטעונות של חד"ש-תע"ל: על אמצעי שכנוע של קמפיינים פוליטיים בכתיבה המשפטית; חכם, מה הוא אומר? – על לשון חז"ל בשפה המשפטית; שיר הקופי-פייסט של עורכי הדין (סרטון)

האתוס של נתניהו, המילים הטעונות של חד"ש-תע"ל: על אמצעי שכנוע של קמפיינים פוליטיים בכתיבה המשפטית

פורסם בתאריך על ידי
28

בין כתיבה משפטית לקמפיינים פוליטיים קיימים אומנם לא מעט הבדלים, אבל בסופו של דבר – כדי לשכנע את השופטת או כדי לשכנע את הבוחרת – כולם משתמשים בדיוק באותם האמצעים הרטוריים שהפילוסוף היווני אריסטו תיאר בספרו "רטוריקה" כמה מאות טובות לפני הספירה.

על רקע תקופת הבחירות הסוערת שבה אנו מצויים, הפוסט הנוכחי יעסוק בארבע טכניקות שכנוע שבמהלך השבועות האחרונים אנחנו מוקפים בדוגמאות שלהן: עיצוב האתוס, חזרות, "אפקט הראשונות" ומילים טעונות. בפוסט אדגים כיצד הטכניקות הללו באות לידי ביטוי הן אצל עורכי דין ושופטים והן אצל קמפיינרים פוליטיים, וכן אסביר כיצד נכון להשתמש בהן ומהם המכשולים שמהם כדאי להיזהר.

רק הערה אחת חשובה לפני שנתחיל: חרף הנושאים שבהם הוא עוסק, הפוסט הזה אינו נועד להבעת עמדה פוליטית – ולכן תגובות פוליטיות יימחקו באלגנטיות.

 עיצוב האתוס של נתניהו

לפי אריסטו, על כל נאום משכנע לכלול שלושה רכיבים: אתוס, פאתוס ולוגוס. הפאתוס הוא פנייה אל הרגש של המאזינים והלוגוס הוא פנייה אל ההיגיון והשכל הישר שלהם. האתוס, לעומת זאת, הוא הרושם שהנואם מעוניין ליצור על הקהל. לדוגמה, האם הנואם מעוניין ליצור רושם אמין? אומלל? רציני? מצחיק? נרדף?

בעולם המשפט המצב קצת שונה. חרף העובדה ש"הדובר" או "הנואם" הוא עורך הדין – האתוס הרלוונטי הוא האתוס של הלקוח, שאותו חשוב לעצב באופן שיתאים לטיעון המשפטי. "התובעת היא עיתונאית ידועה ועתירת ניסיון" הוא אתוס שמתאים למשל למקרה שבו התובעת פוטרה מעבודתה בעיתון שלא כדין, אבל מתאים פחות למקרה שבו נעדיף שהתובעת תצטייר כלקוחה קטנה וחסרת אונים מול חברת סלולר גדולה ואימתנית. לכן, הכלל החשוב ביותר בעיצוב האתוס הוא זה: יש להכליל את הפרטים שתורמים לו, ולהשמיט (או לפחות לטשטש) אל אלו שסותרים או מחלישים אותו.

נתניהו הוא דוגמה לפוליטיקאי שמצליח לעצב את האתוס שלו בצורה מופתית. מאז תחילת הפרשיות המשפטיות בעניינו ובעניינה של רעייתו, נתניהו מקפיד לעצב לעצמו אתוס של מנהיג בעל שיעור קומה עולמי – שנרדף פוליטית מבית על שטויות. זהו אתוס תלת-ראשי מתוחכם ("מנהיג גדול" / "נרדף פוליטית" / "על שטויות") שהניגוד החריף בין חלקו הראשון לבין השניים האחרים גורם לכך שהרדיפה תצטייר לא כרדיפה "רגילה", אלא כרדיפה קטנונית במיוחד (ע"ע "בפעם הראשונה בהיסטוריה מגישים כתב אישום נגד רעיית מנהיג על פתיתים וחמגשיות").

לקריאה נוספת בבלוג "משפט פשוט":

שלושת חלקי האתוס האלה מצויים בכל התייחסות של נתניהו לפרשיות המשפטיות, וכל אחד מהם מובלט יותר-או-פחות בהזדמנויות שונות, בהתאם לסיטואציה. לרוב ה"מנהיג" וה"שטויות" מובלטים קצת יותר (היות שהם משדרים תחושה של עוצמה ושל "business as usual") אבל לפעמים זוכה דווקא הרדיפה הפוליטית למרכז הבמה.

בואו ניזכר, למשל, בתגובתו של נתניהו לכתב החשדות בעניינו. באופן כאילו לא קשור – אבל בעצם ממש כן – התגובה לא נפתחה בהתייחסות לחשדות, אלא במילים:

"אזרחי ישראל, אמש נפגשתי במוסקבה עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. הבהרתי לו שנמשיך לפעול במלוא העוצמה […] אני מודה לידידי הנשיא פוטין שקיבל את דבריי בברכה. כששבתי לישראל שמעתי הבוקר את דברי התמיכה של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ […] אני מודה לידידי הנשיא טראמפ על דבריו […]"

רק לאחר שהקדיש זמן מה לביסוס אתוס "המנהיג" עבר נתניהו לחלקו השני – "הנרדף פוליטית". זהו החלק באתוס שנתניהו בחר להבליט במיוחד באותו ערב, ולכן רוב הנאום עסק בו:

"השמאל יודע שעם הישגים כאלה הם פשוט לא יכולים לנצח אותנו בקלפי, ולכן במשך שלוש שנים הם מבצעים נגדנו רדיפה פוליטית […] מסע ציד חסר תקדים […] מכבש לחצים בריוני בלתי פוסק […] דבר חמור ביותר שפוגע בדמוקרטיה הישראלית […] העיתוי הזה שערורייתי […] לא רק שתופרים תיקים, אני חושב שכבר תופרים חליפות […]"

גם החלק השלישי באתוס – "על שטויות" – זכה להתייחסויות שונות:

"עלילות מגוחכות ומרושעות […] לא היה כלום. כפי שאצלי אין כלום […] זה מגדל קלפים שקורס […] פייק 1000, פייק 2000, פייק 4000 […]"

מכיוון שהאתוס עבר כחוט השני לאורך כל הנאום, ומכיוון שהחלק של הרדיפה הפוליטית הובלט במיוחד באותו נאום – שימו לב שהוא גם הניב בדיוק את הכותרות הראשיות שנתניהו כיוון אליהן: "נתניהו הגיב: 'מסע ציד חסר תקדים, עלילת דם'" (Ynet); "נתניהו הגיב להחלטת היועמ"ש: 'מסע ציד להפלת ממשלת הימין'" (ואללה); "נתניהו: השמאל יצא למסע ציד להפלת ממשלתי, פרקליט המדינה מפלה אנשי ימין" (הארץ).

לכן, כשחברה אמרה לי: "וואי, ראית את הנאום אתמול? ביבי ממש לא היה במיטבו, ראו שהוא נסער" – הסכמתי איתה רק חלקית: נכון, נתניהו נראה נסער – אבל הוא בהחלט היה במיטבו. תחשבו על זה: עומד אדם מול עשרות מצלמות, והמסר המרכזי שלו הוא שכל המערכת – הפוליטית, המשפטית, התקשורתית – רודפת אותו. כשזה האתוס שאתה מעוניין להבליט, אתה לא רוצה להיראות זחוח ולהשפריץ ביטחון עצמי. ברגעים שבהם אתה טוען שכל המערכת רודפת אותך – אתה חייב להיראות מוטרד ונסער. אפילו אריסטו היה מאשר – ככה בונים אתוס מושלם.

החזרות של מרצ ושל כחול לבן

נוסף על חלוקת הנאום לשלושה רכיבים, יצר אריסטו רשימה של "אמצעים רטוריים" – כלומר, מגוון טכניקות לשוניות שמסייעות באמנות השכנוע. אחת מאותן טכניקות היא חזרות.

ככלל, חזרות משמשות להדגשה. הרעיון הוא שאם נחזור על מסר שוב ושוב – הוא יובלט, וכך ימשוך את תשומת הלב. טכניקת החזרות היא נפוצה בכתיבה המשפטית. ראו למשל את המשפט הזה, מפסק הדין בעניינו של אלאור אזריה: "בסופו של דבר, לא לחץ, לא דברי בלע, לא אלימות ואיומים, לא קול המון הכריע – כי אם הכרעה שיפוטית. כך ראוי". המשפט כולל ארבע חזרות – במילים שונות – על מסר אחד: "הלחץ הציבורי לא השפיע על בית המשפט".

לטכניקת החזרות מספר וריאציות: אפשר לחזור על אותה המילה; אפשר לחזור על מבנים תחביריים דומים; אפשר לחזור (כפי שראינו) על מילים שונות המעבירות מסר זהה. חזרות הן טכניקה יעילה מאוד, אבל היות שהן עלולות לייגע – חשוב לזכור שני כללי זהב לגביהן: אל"ף, יש להשתמש בהן בצמצום. בי"ת, יש לחזור אך ורק על המסר החשוב לנו ביותר – כי כשמשתמשים בחזרות עבור מספר מסרים שונים, התוצאה הבלתי-נמנעת היא ששום מסר אינו מודגש.

הסרטון הבא של מרצ הוא דוגמה לשימוש מוצלח בחזרות. ראשית, הוא קצר (כ-30 שניות) ולכן מספר החזרות מצומצם יחסית והן אינן מספיקות לייגע. שנית, למרות שלכאורה נראה שהוא עוסק בתחומים רבים, בפועל יש בו רק מסר אחד, והוא: "מרצ תביא למהפך בכל התחומים החשובים":

"משכורות שוות לנשים – זה מהפך; שתי מדינות שחיות בשלום – זה מהפך; להתחתן עם מי שאתה רוצה – זה מהפך; השוואת קצבאות הנכות לשכר המינימום – זה מהפך […]"

לעומת זאת, הסרטון הבא של כחול לבן חוטא כמעט בכל חטא אפשרי של שימוש בטכניקת החזרות. ראשית, כסרטון שמשתמש בטכניקת החזרות הוא קצת ארוך מדי – אבל זה לא היה כל כך בעייתי אלמלא החטא השני: שימוש בחזרות כדי להדגיש ארבעה מסרים שונים לפחות.

לכאורה, הסרטון נפתח במסר אחיד וברור, שניתן לתמצת במילים: "כחול לבן חזקה בביטחון". ראשון מופיע גנץ, שאומר: "אותי אתה תלמד מה זה חזק?" יעלון: "פיקדתי על גדודים, על חטיבות, על אוגדות"; אשכנזי: "השמדנו את הכור בסוריה"; גנץ: "חיסלתי את אחמד ג'עברי". כל החזרות אחידות ופוזיטיביות (כלומר – מסבירות "למה כן אנחנו" ולא "למה לא נתניהו").

רק שאז – בערך באמצע הסרטון – מפציע לפיד עם היציאה הלא-קשורה: "מכרת את החינוך של הילדים שלנו לסמוטריץ'" (מסר נגיטיבי: חינוך!); בהמשך, שוב לפיד: "יש נגדך כתב אישום" (מסר נגטיבי: פלילים!); אשכנזי: "ואתה ממשיך לטעון שזה מסע ציד נגדך?" (מסר נגטיבי: התקרבנות!). כלומר, בתפנית חדה משתנה פתאום המסר הפוזיטיבי "כחול לבן חזקה בביטחון" למסר הנגטיבי "רק לא ביבי".

מכל הסלט הזה נוצר סרטון מייגע, שאף מסר בו אינו מודגש – לא הפוזיטיבי ולא הנגטיבי. והחטא הגדול מכולם מגיע בשניות האחרונות, הכוללות חזרה על שני מסרים נוספים וסותרים: "תודה על עשר שנים," אומר לפיד, "אנחנו ממשיכים מכאן" – וקאט מהיר לגנץ, שאומר: "אני ממשיך מכאן". סירייסלי, חברים?

"אפקט הראשונות" של הליכוד

מילים הן כמובן סופר-חשובות – אבל טכניקה חשובה נוספת היא הסדר שבו מעמידים אותן. אז אם שאלתם את עצמכם למה בליכוד מקפידים להתייחס לאיחוד של גנץ ולפיד כאיחוד "לפיד-גנץ" דווקא (ולא כאיחוד "גנץ-לפיד", המתבקש יותר) – הסיבה המדעית לכך היא "אפקט הראשונות".

"אפקט הראשונות" (primacy effect) משמעותו שפריטי המידע הראשונים משפיעים מאוד על התייחסותו של הנמען לפריטי המידע שמופיעים אחריהם. בניסוי קלאסי שערך החוקר סולומון אש (Asch) בשנות ה-40, הוצגו לנבדקים שתי רשימות שהכילו תכונות של אדם (לצורך העניין נקרא לו ראובן). למחציתם נאמר כי ראובן הוא "אינטליגנטי, חרוץ, אימפולסיבי, ביקורתי, עקשן וקנאי" ולמחציתם השנייה נאמר כי ראובן הוא "קנאי, עקשן, ביקורתי, אימפולסיבי, חרוץ ואינטליגנטי".

בניסוי התגלה כי הנבדקים התרשמו בצורה חיובית יותר מראובן הראשון – זה שתכונותיו הוצגו מהחיוביות אל השליליות. זאת מכיוון שהנתונים החיוביים "צבעו" את הנתונים שהופיעו אחריהם באור מחמיא יותר. כך למשל, אחד מהנבדקים הצדיק את העקשנות והאימפולסיביות של ראובן בכך שאדם אינטליגנטי אינו ממהר לאמץ רעיונות שאינו מסכים איתם.

בכתיבה המשפטית, "אפקט הראשונות" בא לידי ביטוי בסדר הצגת העובדות והטענות: מהן העובדות הראשונות שכדאי שנציג בנוגע ללקוח שלנו – האם נתייחס ראשית למקום עבודתו? למצבו הבריאותי? ואולי דווקא למהות התביעה שהגיש? כמו כן, מהו הטיעון הראשון שנעלה בעניינו?

בעולם הקמפיינים הפוליטיים, האפקט הזה הוא שיוצר שילובים כגון "לפיד-גנץ". הרי לא סתם נבחר גנץ לעמוד בראש כחול לבן – סקרים הוכיחו שמצביעים רואים בו מועמד לגיטימי יותר לראשות הממשלה. וזוהי, ללא ספק, סיבה מצוינת לליכוד לעולם לא לכנות את האיחוד הזה "גנץ-לפיד".

lapid-gantz

המילים הטעונות של דרעי וחד"ש-תע"ל

מילים טעונות הן מילים שמעוררות בנו קונוטציות. כשאנו מנסים לשכנע, נבחר כמובן במילים שמעוררות את הקונוטציות שמתאימות לנו. השוו למשל בין המותגים "פסטה בליסימה" ו"פסטה שפרינצע". גם "בליסימה" וגם "שפרינצע" משמעותן "יפהפיה" – אבל בעוד ש"בליסימה" מעוררת בנו קונוטציות של איטליה ורוטב שמנת-פטריות-יער-כמהין, "שפרינצע" מעוררת בנו קונוטציות של גפילטע פיש וכדורי נפטלין.

מרטוריקה לפרקטיקה

מילים טעונות הן כלי מרכזי בכתיבה המשפטית. זוכרים למשל את פסק דין בוטקובסקי? הערכאות השונות עסקו בשאלה האם זכרון הדברים התגבש או לא התגבש לכדי חוזה מחייב. בית המשפט המחוזי תיאר את זכרון הדברים כ"טיוטה" ש"שורבטה" על שני דפים מ"מחברת של ילדים"; בית המשפט העליון תיאר אותו כ"שני דפי מחברת" ש"נרשמו" עליהם "מקור והעתק". התיאור העובדתי לכאורה זהה – אבל המילים השונות (שאין ספק שנבחרו בקפידה) מעוררות קונוטציות שונות לחלוטין, שמתאימות בסופו של דבר להכרעות השונות של שני בתי המשפט.

למילים טעונות שני יתרונות: ראשית, הקונוטציות "קופצות" לנו לראש באופן אוטומטי, ולכן פועלות גם על מסלול השכנוע הלא-מודע; שנית, הן חוסכות במקום – כי לפעמים מילה טעונה מוצלחת אחת שווה עשרים מילות תואר (יתרון חשוב במיוחד לקראת הרפורמה ההולכת וקרבה בסדר הדין האזרחי…).

שני יתרונות אלה באים היטב לידי ביטוי בסלוגנים של ש"ס ושל חד"ש-תע"ל. נתחיל בסלוגן של ש"ס: "ביבי צריך אריה חזק". משחק המילים הפשוט הזה משחק על הקונוטציות האוטומטיות שהמילה "אריה" מעוררת בכולנו – חזק, נחוש, תקיף, נמרץ, מלך. הקונוטציות האלה אמורות לגרום לנו – באופן מודע יותר או פחות – לייחס את כלל התכונות האלה לאריה דרעי. וכל זה במסר קצר וקליט בן ארבע מילים בלבד.

דרעי

שימוש מבריק נוסף בטכניקה של מילים טעונות ניתן לראות בסלוגן של חד"ש-תע"ל: "נוהרים לקלפיות!" הסלוגן הזה מרפרר, כמובן, לסרטון השנוי-במחלוקת של נתניהו מבחירות 2015, ומעבר למילים טעונות הוא משתמש גם באמצעי הרטורי הנהדר אירוניה (שלא ארחיב לגביו בפוסט הנוכחי, בין השאר כי הוא לרוב פחות מתאים לכתיבה המשפטית).

כשנתניהו השתמש בזמנו במילים האלה* כדי לנסות לומר: "סכנה! הערבים נוהרים לקלפיות!" – הוא הפך אותן למילים שמעוררות בכולנו קונוטציות חזקות ביותר. כיום, הקונוטציות האלה מעוררות במצביעים הפוטנציאליים רגשות שליליים חזקים נגד יריביהם הפוליטיים ("היי! אמרו עלינו שאנחנו 'נוהרים לקלפיות' בקטע רע. איזו חוצפה!") וגם מדרבנות אותם לפעולה ישירה ("יאללה! אז עכשיו באמת נוהרים לקלפיות – ומשנים את השלטון!").

חדש

*לסיום, קבלו אנקדוטה מעניינת: בפועל, נתניהו מעולם לא אמר או כתב את המילה "נוהרים" בהקשר זה; למעשה, הציטוט המקורי מדף הפייסבוק של נתניהו היה: "המצביעים הערבים נעים בכמויות אל הקלפי". רק מאוחר יותר – בציטוטים לא מדויקים שאזכרו את הנושא, למשל של זהבה גלאון ושל אחמד טיבי – הופיעה פתאום המילה "נוהרים", התקבעה בתודעה הציבורית והפכה, לגמרי בטעות, למילה טעונה. מעניין, לא?

לקריאה נוספת בבלוג: שיר הקופי-פייסט של עורכי הדין (סרטון) ; שבע שגיאות הלשון הנוספות של עורכי הדין; חכם, מה הוא אומר? – על לשון חז"ל בכתיבה המשפטית; האם טקסטים משפטיים בשפה פשוטה תורמים לנגישות למשפט? תוצאות ניסוי אמפירי מקיף ראשון בעברית; עקרונות הקיצור של צ'רצ'יל

רוצים ללמוד עקרונות נוספים של כתיבה משפטית משכנעת? לפרטים על סדנאות כתיבה משפטית שאני מעבירה במשרדי עורכי דין ובגופים משפטיים לחצו כאן.

הקשבתם פעם למוזיקה שבכתיבה המשפטית שלכם?

פורסם בתאריך על ידי
7

"מהו המקצב המוצלח ביותר עבור משפט זה?"

אני קוראת את המשפט בקול. ואז משנה ל:

"עבור המשפט הזה, מהו המקצב המוצלח ביותר?"

שוב קוראת בקול. ושוב משנה:

"עבור המשפט הזה, המקצב המוצלח ביותר – מהו?"

*

המוזיקה של הכתיבה היא נושא שמדריכי כתיבה נוטים לדלג עליו. וזה חבל, כי לכתיבה ולמוזיקה יש הרבה במשותף: קטע ש"זורם" כל כך בטבעיות עד שאנו מתפלאים שכבר הגענו לסופו; פסקה שמעוררת בנו דפיקות לב מואצות; מילה ש"מכה" בהפתעה – המוזיקה משחקת תפקיד מרכזי בכל ההשפעות הרגשיות האלה. ולכן המוזיקה שבכתיבה היא חשובה. מאוד.

לפוסט הנוכחי שתי מטרות מרכזיות: הראשונה היא לעורר מודעות לחשיבותה של המוזיקה בכתיבה בכלל ובכתיבה המשפטית בפרט; השנייה היא להמליץ על ארבע טכניקות פשוטות ויעילות לשיפורה במסמכים משפטיים.

א. ככלל, גוונו באורכי המשפטים

במשפט הזה יש חמש מילים. ובזה יש חמש מילים נוספות. משפטים כאלה אינם בעייתיים כשלעצמם. אבל ביחד הם נשמעים מונוטוניים. רק תקשיבו למה שקורה כאן. הכתיבה הזאת הולכת ונעשית משעממת. הצליל שלה מתחיל להישמע חדגוני. מזכיר במידת מה תקליט שנתקע. האוזן שלנו נואשת לקצת גיוון.

את הפסקה הקודמת לא אני חיברתי (לצערי). חיבר אותה הסופר והעיתונאי גארי פרובוסט, שרצה להדגים מה קורה כשמשתמשים רק במשפטים דומים באורכם. בין אם מדובר ברצף של משפטים קצרים, בינוניים או ארוכים (המצב הנפוץ-יותר בקרב עורכי הדין), הבעיה הבסיסית היא זהה: אורכי משפטים דומים מובילים למקצב קריאה מונוטוני – והמונוטוניות הזאת מרדימה את הקורא.

"כעת, הקשיבו לזה" – ממשיך וכותב פרובוסט – "אני מגוון את אורכי המשפטים, ובכך יוצר מוזיקה. מוזיקה. הכתיבה שרה. יש לה מקצב נעים, תנועה קלילה, הרמוניה". ואכן, הפתרון למקצב קריאה מונוטוני הוא להקפיד ולגוון באורכי המשפטים. על כן הקפידו לשלב בכתיבתכם משפטים קצרים, בינוניים וארוכים*. יכול להיות שהקורא שלכם עדיין ישתעמם ממה שכתבתם על שיעור המס המיוחד לשבח הריאלי במכירה חייבת של דירת מגורים מזכה** – אבל היי, לפחות זה לא יהיה באשמת המקצב.

*(ארוכים במידה, כן? כי משפטים ארוכים מדי הם בעייתיים כשלעצמם. אבל על זה כבר כתבתי בפוסט אחר)
**(נדמה לי שזה דבר אמיתי)

ב. עוררו את הקורא עם"כתיבת-סטקטו"

כשמדברים על מקצב "טוב" או "נכון" – הן במוזיקה והן בכתיבה – לרוב מתכוונים למקצב טבעי וזורם. עם זאת, מקצב הכתיבה ה"נכון" לקטע מסוים תלוי גם במסר שאנו מעוניינים להעביר. זוהי הסיבה לכך שקראתי לסעיף הקודם "ככלל, גוונו באורכי המשפטים": מצד אחד, אנו רוצים שהכתיבה שלנו תהיה זורמת וסוחפת; מצד שני, כדאי שנשבור פה ושם את המקצב הנעים הזה – בקטעים שמצדיקים זאת.

אחת מטכניקות ה"שבירה", שמתאימה במיוחד לעולם המשפט, היא כתיבה במקצב סטקטו. סטקטו (staccato) הוא מושג מוזיקלי שמורה להפריד בין צליל לצליל, כך שאלו יישמעו קצרים, קופצניים ומקוטעים (דמיינו את נטע ברזילי בהתחלה של TOY). מבחינה רגשית, מקצב הסטקטו יוצר במאזינים רמת עוררות גבוהה, ולכן הוא מעלה בהם רגשות שאופייניים לעוררות: שמחה, נחישות, פסקנות, דחיפות, עצבנות, מתח, כעס וכדומה (הרגש הספציפי שיעלה תלוי במאפיינים נוספים של המוזיקה, כגון סולם ועוצמה).

גם בכתיבה ניתן להשתמש באותה הטכניקה. הקווים המנחים של כתיבת הסטקטו הם שלושה: א. רצף של משפטים קצרים יחסית (מומלץ שמרביתם לא יהיה זהים באורכם, ע"ע ס' הגיוון) ; ב. היעדר (או מיעוט) מילות קישור ביניהם; ג. השמטה של כל מילה הניתנת להשמטה. עמוס עוז, למשל, משתמש בטכניקה הזאת בספרו "מתחילים סיפור", כשהוא מנסה לתאר סדרת נסיונות כושלים לכתוב פתיחה לסיפור –

"יושב. מקשקש על הדף. מקמט. זורק לסל. מקשקש. צורות. פרחים. משולשים. מעויינים. בית עם ארובה."

הכתיבה החדה והמקוטעת הזאת, נטולת מילות הקישור ומילים מתבקשות אחרות (כגון "אני") מעבירה בבירור את רגשות התסכול והמתח של הכותב. למרות העובדה שהוא אינו אומר עליהן ולו מילה מפורשת אחת, התחושה היא שהוא תיכף קם מהכיסא, קורע את הדף ובועט ברומבה. לעומת זאת, ראו את ההבדל הרגשי שיוצרת כאן כתיבה רגילה:

"ראשית אני יושב, בהמשך מקשקש על הדף, ולבסוף מקמט וזורק לסל. אחר כך אני מקשקש צורות שונות, כגון פרחים, משולשים, מעויינים, ולסיום מוסיף גם בית עם ארובה."

היכן הדחיפות, התסכול והמתח? התפוגגו כמעט לחלוטין; הקורא שלנו רגוע למדיי, ולכן גם רחמיו על הכותב המתוסכל – שכעת מצטייר בעיניו ככותב מתוסכל-הרבה-פחות – פוחתים בהתאם.

ובעולם המשפט?

בעולם המשפט נוכל להשתמש בכתיבת-סטקטו כשאנו מפרטים הנמקה מרכזית בטיעון שלנו, ומעוניינים לשדר לגביה נחישות ופסקנות. השופט אהרן ברק הרבה לעשות זאת בפסקי דינו: "הקורא נתקל במשפטים הקצרים 'השקולים', במקצב הסטקטו הפסקני. האמירות מופיעות כאמירות מוחלטות ונקיות, בעלות ריתמוס כמעט מיסטי […] והצורך לחזור ולערער/להרהר בהן אינו מתעורר" (רועי עמית, "העמדות של (ה)קאנון: הטקסט הברקי כקאנון בהתהוות"). הנה דוגמה לכתיבת-סטקטו נחושה האופיינית לברק, מתוך דנ"א נחמני נ' נחמני: "זו ציפייתם הלגיטימית של רות ודני נחמני. זהו הבסיס לכל פעולה בביציות המופרות. זהו היסוד לכל ההוויה ביניהם. זוהי התשתית להורות שלהם. אין זו הורות 'חד משפחתית'. תורם הזרע אינו עלום. זוהי הורות משותפת בכל אתר ואתר".

גם תיאורים עובדתיים דרמטיים יכולים להשתדרג בעזרת כתיבת-סטקטו. זוכרים את פרשת כרמלה בוחבוט, שהרגה את בעלה לאחר שזה התעלל בה שנים ארוכות? השופטת דורנר, שרצתה לעורר אמפתיה כלפי הנאשמת, הקפידה לכתוב את התיאור העובדתי מנקודת מבטה של בוחבוט עצמה – ואולם דורנר לא הסתפקה בטכניקת נקודת המבט, וחידדה את המסר עם כתיבת-סטקטו:

"בתאריך 18.2.94 הוגדשה הסאה. הבעל הכה אותה מכות קשות במעמד שלושת בניה. היא נסוגה לחדר השינה וביקשה נפשה למות. בחדר היה רובה גלילון שבנה החייל הביא עמו. היא טענה אותו במחסנית ודרכה את הנשק. לשמע קול הדריכה התקרב הבעל לפתח חדר השינה. אזי היא כיוונה את ההדק לעברו וירתה ירי אוטומטי עד שהמחסנית התרוקנה. כך הוא נהרג".

מכיוון שהתיאור העובדתי הוא מנקודת מבטה של בוחבוט, כתיבת הסטקטו מאפשרת לקוראים להזדהות עימה ברמה הגופנית ממש: עם סערת רגשותיה, עם פעולותיה התזזיתיות, עם רגשות הלחץ, הדחיפות וחוסר האונים. נסו להמיר את הפסקה הזו לכתיבה רגילה – ההבדל יהיה דרמטי.

ג. ככלל, אל "תדחפו" הסגרים לאמצע המשפט

פעם למדנו בשיעורי לשון על "הסגרים": הערות שונות של הכותב לגבי תוכן המשפט. למשל, במשפט "למרבה המזל, התובעת לא נכחה במקום בעת התאונה" – ההסגר "למרבה המזל" מאפשר לכותב להביע את תחושתו החיובית על היעדרה של התובעת מזירת התאונה.

כעת נמקם את ההסגר באמצע המשפט: "התובעת, למרבה המזל, לא נכחה במקום בעת התאונה". בכך יצרנו שתי קטיעות: הראשונה היא מחשבתית, כי ההסגר קוטע את רצף התוכן ("התובעת לא נכחה במקום בעת התאונה"); השנייה היא מקצבית, מכיוון שההסגר מוקף בזוג פסיקים, ואלו מכריחים את הקורא להאט ולהתעכב עליו מעט.

על כן מומלץ למקם את ההסגרים בתחילת המשפט (ולעיתים בסופו): שם הם גם אינם קוטעים את רצף התוכן וגם דורשים רק פסיק אחד (אם בכלל). אפשרות לא רעה נוספת היא להשאיר את ההסגר באמצע המשפט אבל לוותר על זוג הפסיקים. שימו לב שאת זה ניתן לעשות רק כשההסגר קצר מאוד ("הבקשה נדחתה כאמור בבית המשפט", "נזקיו מסתכמים כנראה במאות אלפי שקלים").

ואולם, כאמור בכותרת הסעיף – זהו רק הכלל. ישנם שני יוצאים מן הכלל: הראשון הוא כל אותם מקרים שבהם ההסגר עצמו חשוב. במקרים כאלו דווקא נעדיף למקם את ההסגר באמצע המשפט. לדוגמה: "המשיב, לטענתו, לא חשב שעליו לבדוק את נושא זכויות היוצרים". ההסגר "לטענתו" – הממוקם באמצע המשפט ובין זוג פסיקים – קוטע את הזרימה המוזיקלית של המשפט ומכריח את הקורא להתעכב עליו מעט, ובאופן הזה אנו מצליחים לרמוז באלגנטיות כי המשיב מבלבל את המוח.

היוצא מן הכלל השני הוא שלפעמים – מסיבות מוזיקליות טהורות – המקצב פשוט יישמע טוב יותר אם נמקם את ההסגר באמצע המשפט. ככה זה, במוזיקה אין תמיד הסברים לוגיים; לפעמים זה רק עניין של מודעות והקשבה. מה שמוביל אותנו בטבעיות אל הסעיף האחרון –

ד. קראו בקול

לסיום – טיפ קצרצר אך חשוב, שרלוונטי ליישומן של כל הטכניקות שפורטו לעיל:

כשאתם רוצים לוודא שמקצב הכתיבה שלכם זורם, ולחלופין – מקוטע בכוונה כדי להדגיש את המסרים החשובים – אל תסתפקו בקריאה בלב. כשמדובר בטקסט שאתם כתבתם, קשה יותר "לשמוע" בקריאה כזאת את כל הצרימות המוזיקליות: את המקצבים המונוטוניים, את סימני הפיסוק העודפים, את המשפטים ההיפר-ארוכים שמותירים את הקורא קצר-נשימה. לכן שבו מול הטקסט שלכם וקראו אותו בקול, תוך שאתם מקפידים על כל ההפסקות שסימני הפיסוק מורים עליהן. זוהי ללא ספק הדרך המדויקת והיעילה ביותר*** "לשמוע" את המוזיקה של הכתיבה שלכם.

***(כמו כן, זוהי דרך מדויקת ויעילה ביותר להקריפ את שותפיכם למשרד, ולכן השתדלו אומנם לקרוא בקול – אך לעצמכם).

נ"ב רוצים ללמוד עקרונות נוספים של כתיבה משפטית בהירה ויעילה? לפרטים על סדנאות כתיבה משפטית שאני מעבירה במשרדי עורכי דין ובגופים משפטיים לחצו כאן.

לקריאה נוספת: שבע שגיאות הלשון המפתיעות של עורכי הדין; חמשת חטאי הכתיבה הגדולים של עורכי הדין (להלן: "החטאים"); חכם, מה הוא אומר? – על לשון חז"ל בכתיבה המשפטית; עקרונות הקיצור של צ'רצ'יל; שיר הקופי-פייסט של עורכי הדין (סרטון); משפטנים כמשוררים: על קלישאות ומטפורות במשפטית

האם טקסטים משפטיים בשפה פשוטה תורמים לנגישות למשפט? תוצאות ניסוי אמפירי מקיף ראשון בעברית

פורסם בתאריך על ידי
11

מצ"ב כתבה שכתבתי ושפורסמה בעלון האחרון של "לשון ומשפט" בעריכתו של עו"ד יוסף שטח ובהוצאת לשכת עורכי הדין. הכתבה סוקרת ניסוי אמפירי שערכתי במסגרת התזה לתואר שני באוניברסיטת תל אביב, בהנחייתן של ד"ר יופי תירוש וד"ר תמר קריכלי-כץ. תוצאות הניסוי מעידות בבירור על יתרונות ההתנסחות המשפטית בהתאם לעקרונות השפה הפשוטה העולמית – גם כשמדובר בשפה העברית.

תודה מיוחדת לד"ר אורלי אלבק, על עריכתה הלשונית המצוינת. 🙂

מקווה שתהנו מהקריאה!

*

"דבר מוזר הוא שמיום הולדתם עד יום מותם שולטים באנשים בני חורין טקסטים שאינם נהירים להם"

(פרנסיס בניון, משפטן בריטי)

אתה, ירון, בעל עסק קטן לכלי מטבח. בשבוע הבא תקבל סחורה חדשה, וכדי להיפטר מהמלאי שיש לך אתה מעוניין להכריז על מכירה גדולה בהנחות של ממש. אתה ממהר ומדפיס מודעה גדולה, צבעונית ויפה המודיעה על המכירה המיוחדת ("בואו לקנות כלי מטבח בזיל הזול! רק בשבוע הקרוב! לפחות 500 פריטים במכירה!") ותולה אותה בחלון הראווה של בית העסק שלך. לאחר מכן אתה מחפש ב'גוגל' את חוק הגנת הצרכן היות שכאזרח שומר חוק אתה מעוניין לבדוק אם עמדת בתנאים שהציב לך המחוקק. בסעיף 15(ב1) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א–1981 (תיקון מס' 25, התשס"ח–2008) אתה נתקל בטקסט הזה:

עוסק שהודיע ברבים, למעט במקום העסק, על מכירה מיוחדת של טובין או שירותים, יכלול בפרסום את המספר המזערי של הפריטים המוצעים באותה מכירה מיוחדת, ואת המספר המזערי של הפריטים המוצעים בה בהנחה המרבית; הוראות סעיף זה לא יחולו על טובין או שירותים שמחירם לצרכן, במכירה המיוחדת, אינו עולה על 50 שקלים חדשים.

בשלב זה בוודאי לא תשמח לשמוע שבמחקר שערכתי במסגרת התזה שלי, מתוך 52 נבדקים אקראיים שנשאלו אם אתה עומד בתנאי החוק, הצליחו רק 17 (כ-33 אחוזים) להשיב נכונה. הממצא מפתיע למדי כי כל הנבדקים היו סטודנטים דוברי עברית ילידיים (וכמה מהם היו סטודנטים לתואר שני). לעומת זאת, כאשר ניסחתי את תנאי הסעיף בהתאם לעקרונותיה הלשוניים של תנועת השפה הפשוטה, הצליחו להשיב נכונה 27 מתוך 45 נבדקים אקראיים אחרים (60 אחוזים). גם אם לדוגמה אחת ספציפית מתוך תזה שלמה אין משמעות סטטיסטית רוחבית, עדיין קשה להתעלם מהעובדה שבמקרה הזה שכתוב פשוט, שנעשה על פי מספר מצומצם של עקרונות לשוניים מוגדרים היטב, הביא לגידול של ממש במספר המשיבים נכונה.

האם מצב זה הוא הגיוני וסביר? האין המחוקק אמור להשתדל לנסח את החוקים בשפה המובנת לאדם הסביר – ובפרט כשמדובר בסוג של חוק המופנה ישירות לציבור הרחב?

***

הדוגמה שהבאתי היא אחד המקרים שחקרתי בתזה שכתבתי בהנחייתן של המרצות בפקולטה למשפטים ד"ר יופי תירוש (כיום ראשת בית הספר למשפטים במכללה האקדמית ספיר) וד"ר תמר קריכלי־כץ. התזה נכתבה על רקע מחקרים אמפיריים רבים שנערכו ברחבי העולם בהשפעת תנועת השפה הפשוטה, בעיקר באנגלית. ממחקרים אלו עולה כי החלתם של עקרונות לשוניים מסוימים על טקסטים משפטיים באנגלית משפרת את ההבנה של קוראים שאינם משפטנים, וכי השיפור מובהק מבחינה סטטיסטית. בתזה שלי בדקתי אם בהחלתם של אותם עקרונות לשוניים על טקסטים משפטיים בעברית יושגו אותן תוצאות. התמקדתי אך ורק בטקסטים משפטיים שהציבור נוהג להתמודד עימם ללא תיווך עורכי דין, כגון טופסי זכאות ממשלתיים, חקיקה צרכנית והסדרי פשרה בתובענות ייצוגיות. התמקדתי בטקסטים מסוג זה משום שלניסוחם הבהיר יתרונות ניכרים: הגברת נגישותו של הציבור למשפט, מניעת התדיינויות מיותרות, שיפור היעילות הכלכלית ועוד.

גישת המחקר שנקטתי הייתה ניסוי אמפירי כמותני: כל נבדק קיבל שאלון שהכיל ארבעה טקסטים משפטיים (ובהם הסעיף מחוק הגנת הצרכן שהצגתי לעיל) והתבקש להשיב על שאלות ברירה (אמריקניות) שנוסחו בצורת תרחישים (ובהם התרחיש של בעל העסק ירון). כל השאלונים היו זהים זה לזה, למעט הבדל אחד: בחציים הוצגו לנבדקים הטקסטים המשפטיים המקוריים, ובחציים הוצגו להם טקסטים בעלי תוכן זהה ששוכתבו על פי עקרונותיה הלשוניים של תנועת השפה הפשוטה: פיצול משפטים מורכבים, ניסוח על דרך החיוב במקום על דרך השלילה, השמטת מילים עודפות, המרתן של מילים נדירות במילים מוכרות ועוד. כל הנוסחים המשוכתבים הועברו לבדיקתם של מספר עורכי דין כדי לוודא שמשמעויותיהם המשפטיות של הטקסטים נותרו נאמנים לחלוטין למקור.

כיצד שוכתב הטקסט ומדוע?

כך שוכתב סעיף החוק שלעיל על פי העקרונות הלשוניים של תנועת השפה הפשוטה:

עוסק שהודיע ברבים על מכירה מיוחדת של סחורות או שירותים יכלול בפרסום:

א.  את המספר המזערי של הפריטים המוצעים במכירה זו;

ב.  את המספר המזערי של הפריטים המוצעים בה בהנחה המרבית.

הוראות סעיף זה לא יחולו על:

א.  סחורות או שירותים שמחירם לצרכן במכירה המיוחדת הוא 50 שקלים חדשים ומטה;

ב.  עוסק שהודיע על המכירה המיוחדת במקום העסק שלו בלבד.

לו קרא ירון את הטקסט המשוכתב היה כנראה מבין כי אין פגם במודעה התמציתית שהכין אף שהיא כוללת רק מספר אחד, היות שחלים עליה גדרי החריג השני: הודעה על המכירה המיוחדת במקום העסק בלבד.

מדוע הטקסט המשוכתב מובן ובהיר יותר? הינה העקרונות הלשוניים התורמים לכך.

  1. חלוקה למשפטים קצרים יותר במקרה זה משפט ארוך ומורכב בן 52 מילים, היוצר עומס מנטלי רב על הקורא ומכביד על זיכרונו קצר הטווח, הפך לפסקה המכילה משפטים קצרים יותר ומורכבים פחות.
  2. התנסחות על דרך החיוב שלילות כפולות ומשולשות יוצרות עומס מנטלי רב יותר על הקורא, ואילו ניסוח על דרך החיוב נוטה להיות צפוי, ישיר וחד-משמעי יותר. הטקסט המקורי מכיל שלילה כפולה: "הוראות סעיף זה לא יחולו על טובין או שירותים שמחירם לצרכן, במכירה המיוחדת, אינו עולה על 50 שקלים חדשים" [ההדגשות שלי – ד"פ]. השכתוב, לעומת זאת, מכיל שלילה אחת בלבד, והמשכו מנוסח על דרך החיוב: "הוראות סעיף זה לא יחולו על סחורות או שירותים שמחירם לצרכן במכירה המיוחדת הוא 50 שקלים ומטה" [ההדגשה במקור – ד"פ].
  3. הפרדה בין הכלל לחריגיו יש לשער שרבים מהנבדקים טעו משום שהמקרה של ירון נכלל בחריג ("למעט במקום העסק"). בטקסט המקורי חריג זה מצוין בקצרה במהלך פירוט הכלל, ואילו בטקסט המשוכתב הופרדו החריגים מהכלל. הפרדה זו סייעה בהדגשתם.
  4. המרת מילים נדירות במילים מוכרות על פי עקרונות השפה הפשוטה יש להמיר במידת האפשר את הז'רגון במקבילות בהירות שמשמעותן זהה. במקרה זה: "סחורות" במקום "טובין".
  5. שימוש מושכל בהדגשות תפקיד ההדגשות להסב את תשומת ליבו של הקורא לחלקים בטקסט שבהם ישנה סבירות לבלבול. במקרה זה הודגשה המילה "לא" כדי להפנות את תשומת ליבו של הקורא לחריגים לכלל.
  6. עיצוב חזותי בהיר עיצוב ויזואלי דחוס עלול לגרום לקוראים להירתע מהטקסט מלכתחילה ולהניח שהוא סבוך או טכני מדי עבורם. מחקרים מעלים כי חלוקה לסעיפים, המותירה רקע לבן רב יותר על פני העמוד, מסייעת לקוראים בסוגיה זו.

ממצאי המחקר

תוצאות הניסוי האמפירי הוכיחו את כל השערות התזה.

ראשית, הן הוכיחו כי החלת עקרונות השפה הפשוטה על טקסטים משפטיים בעברית משפרת באופן מובהק סטטיסטית את מידת ההבנה של קוראים שאינם משפטנים.

שנית, הן הוכיחו כי משך הזמן שעל הקוראים להקדיש לטקסטים מתקצר באופן מובהק סטטיסטית.

שלישית, הן הוכיחו שגם התרשמויותיהם הסובייקטיביות של הקוראים מהטקסטים משתפרות. למשל, הנבדקים חשו חוסר ביטחון רב יותר כשענו על השאלות שנגעו לטקסטים המקוריים, ואילו את הטקסטים המשוכתבים הם שפטו כטקסטים ברורים והוגנים יותר.

לממצאים אלו השלכות נורמטיביות ופרקטיות הרלוונטיות לגורמים שונים המעצבים את המשפט בישראל אף מבלי שקיים עדיין בישראל "חוק שפה פשוטה" מפורש. חלק מגורמים אלו הן רשויות המדינה, המייצרות כמות ניכרת של טקסטים המיועדים לשימושו של הציבור הרחב. על רשויות אלו מוטלת החובה לפעול בשוויון, בהגינות ובסבירות על פי העקרונות והערכים של המשפט המנהלי. האין משמעות הדבר כי מוטלת חובה על הרשויות לנסות ולהנגיש את הטקסטים שלהן לציבור במידת האפשר? נוסף על כך, ראוי לפרש כמה מחובות האתיקה המוטלות על עורכי הדין, כחובות הכוללות את מחויבותם להנגיש את מערכת המשפט לציבור בין השאר באמצעות ניסוח נגיש של טקסטים משפטיים המיועדים לשימושו הישיר.

בישראל קיימות אומנם הוראות חוק שונות העוסקות בהנגשה לשונית למיעוטים לשוניים ולבעלי מוגבלויות, אולם טרם נחקק חוק העוסק בהנגשה לשונית לציבור בכללותו אף שיכולתו של אדם להכיר את חובותיו ולממש את זכויותיו תלויה, לפחות בחלקה, ביכולתו להבין את הטקסטים המציגים לפניו חובות וזכויות אלה. מכל הסיבות הללו בימים אלו ממש הוועדה לניסוח משפטי בלשכת עורכי הדין (שכותבת שורות אלה חברה בה) עמלה על קידום הצעת חוק שיחייב חלק מרשויות המדינה ליישם את עקרונות השפה הפשוטה במסמכיהן. חוק דומה נחקק בשנת 2010 בארצות הברית (Plain Language Act), והוא מחייב את הרשויות הפדרליות להשתמש בשפה פשוטה במסמכים שונים – למשל במסמכים שהציבור נדרש להם כדי למצות זכויות או לשלם מיסים.

לאור ממצאיה החד-משמעיים של התזה כולי תקווה כי חוק זה יקודם וייחקק, וכי בעוד מספר שנים יהיה תחום השפה המשפטית הפשוטה תחום מוסדר המיושם ברבים מהטקסטים המשפטיים בישראל. כך תעשה ישראל צעד חשוב שיהלום את ערכי הדמוקרטיה, יקטין את הריבוד הסוציאלי ויגדיל את ההוגנות בהליך המשפטי. כך תשתפר יכולתו של כל אדם בישראל להבין בכוחות עצמו את שלל הטקסטים המשפטיים שנכתבו עבורו ומיועדים לשימושו הישיר. כך יוכלו בעלי עסק כמו ירון לתלות מודעה בבית העסק שלהם מבלי לחשוש שבעשותם זאת יהפכו בשוגג למפרי חוק.

*

תודה מיוחדת למרכז לאתיקה ואחריות מקצועית של עורכי דין ע"ש דיויד וינר ז"ל, על מענק המחקר שהעניק למחקר זה.

לקריאה נוספת: הקשבתם פעם למוזיקה שבכתיבה המשפטית שלכם?; שבע שגיאות הלשון המפתיעות של עורכי הדין; חכם, מה הוא אומר? – על לשון חז"ל בכתיבה המשפטית; עקרונות הקיצור של צ'רצ'יל; משפטנים כמשוררים: על קלישאות ומטפורות במשפטית